מפגש עם יוצר #3 וסיכום הקיץ

לפני שנה היו פה סירנות. אבל עכשיו כבר סתיו.
ואני במחשבות על הקיץ שעבר ועל החורף שמתקרב ומזמין אותי להתכנס בעצמי ולהתעסק בבפנים. ואולי זאת אמנות.. לדעת להקשיב לשמש, ולהבין שעוד מעט נגמר הסתיו וצריך להכניס את הכל פנימה ולהסכים להיות טיפה לבד.

היום אספר לכם על הילה קרבלניקוב. אני אמורה לומר קרבלניקוב- פז, אבל בשבילי היא השכנה ממול. היא חברת ילדות. והיא זו שפיטפטתי איתה לדעת בחדר מדרגות של בית הורי, דלת מול דלת, על אמנות, על בנים, על החיים...
הילה היא אמנית מלידה. אלה ש"יש להן את זה". שהופכות סמרטוטים לזהב, ומציירות מגיל צעיר בלי שאיש יבקש מהם.

אני שמחה לספר עליה לא רק כי היא בחורה מיוחדת, ולא רק בגלל שאני פשוט אוהבת אותה. אלא כי יש בה משהו שמזכיר לי קצת אותי. הילה לא ויתרה על מקצועיות ולא על מסורת. היא מחזיקה בשניהם יחדיו, גם אם לכמה אנשים מכל אחד מהצדדים זה לא בהכרח נראה הגיוני. אז כן, הילה שומרת מסורת. ושבת. וכשרות. ובעיקר על גחלת יהודית דתית. ועם זאת, למרבה הפלא, יש לה מה לומר, ואפילו ידיים טובות לומר את זה. בפוסט הזה, אציג לכם כמה מהעבודות של הילה, עבודות שבחרנו יחד על מנת לחדד את הנושא של אמנות יהודית עכשווית. הילה נתנה את הפרשנות העכשווית שלה להתמודדות של נשים דתיות על המציאות החיצונית שלא תמיד הולמת את עולמן הפנימי. העבודות הללו הן חלק מתערוכות שהופיעו במהלך 2011-2012 בגלריית ברוורמן ובבית האמנים בתל אביב.

להילה יש כוח תיאור רב עוצמה והיא משמשת לנו מראה מיוחדת דרכה נוכל לבחון את החיים שלנו. בפשטות שלהם. ובמורכבות שהם מייצגים.


איך אפשר לתאר עולם של נשים בתוך עולם מושגים של גברים?

לאחרונה, תוקן חוק המקווה בקרב נשים, והעלה על הפרק את האופן שבו נשים צריכות להתמודד במצבים אינטימיים מול מערכת. כזו היא הדת. מערכתית. אבל אלוהים הוא בנפש, ואם את/ה אוהב/ת אותו אהבת נפש אין לזה מחיר. כך הן נשים דתיות הרוצות להתמסר לאהבת האל, אבל נתקלות בחומרות שמציבות אותן בפני פרדוקסים קיומיים. אני או החברה. אני או אלוהים. כמה רגש יש בנשים.. והן רוצות לתת הכל.

להילה יש עין רגישה. מדוייקת. היא סורקת הכל כמו מצלמה טובה. ראליסטית. בוחנת. חדה. ומתוחכמת. למה מתוחכמת?
יש המון פשטות במילים שלה. היא לכאורה רק מוסרת לצופה תיעוד אובייקטיבי על המציאות. האמנות הריאליסטית מתארת את המציאות במדוייק כפי שהיא נגלית אלינו, בלי רגש, בלי דרמה, ממש כמו שהיא נתפסת בעדשה. אובייקטיבית. וכאן טמון הפח הגדול. אין דבר כזה אובייקטיבי, הבחירה לצייר, איפה לחתוך, את מי לצייר ואיך לצייר היא כמובן אמירה. בפשטות הזאת הילה מספרת לנו את הארץ הזו. וכמה טוב לראות אותה מתועדת. הנה הזבל שלי, ממש כאן. והנה הנוף מהחלון ממש כמו שהוא, בלי להחסיר אף פרט, כמו שאני רוצה שלא יטעו בשם שלי.. שמעתם פעם מישהו אומר את שמכם עם טעות ואנחנו מתקנים ומתקנים עד שהוא יצליח, כמו היינו רוצים לקבל השתקפות של עצמנו בצורה מלאה. הילה רושמת את שלפניה ומספרת לנו את סיפור הארץ הזו. בלי לייפות ובלי להתייפות.

בואו נבחן כמה סיטואציות

מתוך הסדרה החוף הנפרד, 2011

לפני מספר שנים יצא פסק הלכה שחוף שירתון הוא לא צנוע. אנחנו ידענו את זה כבר בשנות התשעים, כשהיינו מגיעות לשם אחרי (או בזמן) בית הספר. אבל הנה לכם תמונת הצצה ריאליסטית לחלוטין על החוף הזה. נסו להוריד את הבנות ולשים שם ילדים בבגד ים והיא תראה לכם מאוד טריוויאלית ותמימה. אפילו קצת קיטשית. הנה אתם מציצים לחוף שליד מציצים ופתאום תמונה.
הילה מכוונת זרקור על האישה הצנועה שרוצה להצטנע אבל המציאות לא מרשה לה...

אני צנועה?

והנה עוד סדרה

בדרך למקווה 2012. הוצג בתערוכה משותפת של מעשה בחלוק
ואשה. בית האמנים תל אביב 2013

לאן הולכת כיפה אדומה?  אישה במטפחת חסודה וסגורה, בלילה חשוך ובלי תאורה, מחפשת את דרכה למקווה טהרה...

ועל זה הילה סיפרה לי שהיא חוותה על בשרה. ממש ליד ביתה, כשהיא צריכה ללכת למקווה היא ונשים אחרות, עושה את דרכה בחושך ובסמטה אפלה. ואף אחד לא חשב מה עלול לקרות בדרך לאותה אישה...

אני צנועה?

בין גברים. מתוך הסדרה "המתגיירת במקווה", הוצג בבית האמנים תל אביב

ומה דעתכם על זה?

למי שראה את הפרק בסרוגים בו יפעת מנסה להיכנס להריון הלכתי ונתקלת בחומה, ויש שם קטע חזק שבו היא מרסקת את הגלולה ובוכה. נזכרת שהיא אישה. והיא היחידה שתקבע, כי מה גברים מבינים בגוף שלך יותר ממך... וכמה עוצמה כשאת מחוברת לטבע הרגשי שאלוהים נתן לך. את יודעת בדיוק מתי ואיך ולמה ובלי לשאול.

אז למה איש יקר אתה מביט בי בעין בוחנת כאילו שאני צריכה לעבור עכשיו בחינה?
אני חיה, חווה כל רגע ורגע, כל תחושה ותנועה, אם כל חי. אני מתביישת. אך לו הייתי יכולה לדבר הייתי אומרת לך שאתה לא מבין דבר.





אני אשה
דברו איתי ברגש. זו קלישאה.
אני אשה
יש לי התחלה אמצע סוף והתחלה.
אני לעולם לא נגמרת.
אלא נבראת חדשה

אני אשה
יש לי שכל
אני לא חלשה
אני בוחרת
להוציא את הרגש בתבונה
ואת השכל לשים
בתוך קופסא
שנקראת לו רחם
ומשם איש יקר,
ילדתי אותך

אני אשה
וכל מה שיש לי לומר
זה  שכמו העולם
אני אוהבת אותך.

הנה לכם סדרת עבודות מרתקות שלא נכנסו לביאנלה לאמנות יהודית עכשווית. ולמה לא נכנסו? זה תלוי כמובן בהגדרה שלכם מהי אמנות יהודית. וכמו בכל שדה גם כאן. הרבה פוליטיקה. לשאלתי אותה אמרה בתגובה שלא שמעה על אותה ביאנלה, ושבכלל אמנות יהודית (נאנחת) זאת בעיה :)


הילה היא יוצרת מוכשרת, למדה במדרשה בבית ברל תואר ראשון באמנות והוראה בין השנים 2000-2004, ובבצלאל תואר שני בין 2012-2-13.  היא גרה, עובדת, ומציגה בתל אביב, בירושלים ובאיטליה. אבל לביאנלה לא נכנסה. והאמת שגם אני לא. את האמירה הייחודית ניתן לראות בתערוכה נפרדת שתופיע בקרוב במשכנות שאננים בגלריית דוויק, ירושלים.
הניסיונות להגדרה עצמית הם לפעמים ניסיונות מיותרים שלנו - מבקרי אמנות וכותבי בלוגים- לקטלג, לספר ולכתוב על תנועות, זרמים ואנשים שבסופו של דבר הם יוצרים את היום יום שלהם. את המציאות הקטנה הנשקפת מחלון ביתם. שלרבות הימים יהפכו להיות סגנון ישראלי מקורי של שנות האלפיים המוקדמות (אמן).

חברים שפגשו אותי הזכירו לי כמה זמן לא כתבתי. כמה זמן לא הקשבתי. כי הייתי עסוקה. בקצב החיים. בעבודה ובשגרה. בהתחלה לא ירד גשם. אחר כך רצחו חייל. אבל לא התעוררתי. אז נהיה חמסין, אבל המשכתי לרוץ ולא נתתי לעובדות לבלבל אותי. אחרי זה קרו עוד כל מיני דברים אבל ביקשתי ממש מהחיים, אם אפשר לא להפריע לי באשליות.
ואז אריק מת. פתאום הכל השתתק. וכמו בכל מוות מהותי החיים עוברים לדום. ואז שואלים את עצמנו לאן כל זה? לאן אני רץ? כמה זמן בכלל נשאר ומה יישאר. הכל נקבר בחול.   אבל אחרי זה האווירה מתרככת [כמו במלחמות] ואנחנו מוצאים את עצמנו אוהבים שוב את מה שבאמת יש לנו בחיים. והי, זה לא כסף. זה האנשים הכי קרובים.


פוסט של חנוכה יעלה בקרוב.

שבת שלום חברים.

מפגש עם יוצר 2#

שלום.
הכירו את רועי מרגליות.
גילוי נאות. התחתן עם חברה טובה שלי. יוצרת בפני עצמה שראויה לטור משלה. אבל אנחנו עוסקים ברועי.
אחד, הוא מופיע בתערוכה.
שתיים, הוא מוכשר.
שלוש, הוא יהודי :)

אבא של רועי ז"ל ואמו תיבד"ל הכירו בין ההורים שלי ובזכותם (או בגללם?) אני כאן היום.
רועי הוא אדם פתוח, מקשיב ומגניב בטירוף. אם אתם רוצים להבין את הישראליות במיטבה- תקפצו לנרגילה וכוס תה אצל משפחת מרגליות ותקבלו ירושלמיות מהולה בכל טוב.

רועי סיים את לימודיו בבצלאל במחלקה לתקשורת חזותית ואיור לפני שנתיים, אבל צייר ואייר עוד הרבה לפני.
איך מצליחים להעביר מסר של עליזות ועניין בתוך איורים פשוטים?

לרועי יש סגנון מיוחד משלו, ולמרות זאת אין עכשווי ממנו. הוא מתאים את עצמו לרוח הקהל, ועם זאת דואג לשמור על סגנון מיוחד,קופצני ואישי.

מה יהודי פה?
מה לא..
הזקן, הכיפה, הרגעים, המצבים המשונים ומקורות ההשראה, אבל אולי יותר מכל זה המבט הזה בעיניים. הומור מלווה בהזיה :)

יוצאת לסיבוב הופעות בצפון, נתראה בהקדם...

אה, וכמעט שכחתי..
לרועי יש בלוג מגניב ביותר על רעיונות לפרשת שבוע מלווה באיורים מתאימים
http://thevparasha.blogspot.co.il/

שבת שלום

מימין לשמאל: איור לפרשת בוא, שני איורים המופיעים בתערוכה. רועי מרגליות

איור מופיע בתערוכה- רועי מרגליות

איור לפרשת קרח - רועי מרגליות

מניפסט ראשון - אמנות מחייבת

מניפסט מס' 1 

קוראים יקרים.
אני יודעת שקשה לכם להתרכז יותר מכמה שורות. אבל לאלה מכם ששורדים. היום ראיתי אנשים שלא יכלו להתאפק ולהתנהג יפה אפילו כמה דקות. אני עומדת לומר דברים שחוקים. עמדתי בתור ליציאה מחנייה של תערוכה גדולה. לא משהו מיוחד. אבל היה אחרי 11 בלילה, וכולם היו עייפים. מישהו קצת התעכב בתשלום הקופות, עד שמישהו צפצף לו בפראות מאחוריו. מילא זה, זה תמיד קורה, אחד אידיוט. הרי ברור שאף אחד לא יזוז כי צפצפת, אבל בסדר, שחרר לחץ. אתה אחד. אבל אז כמו מקהלה, כל מי שעמד שם איזה עשרים רכבים מתחילים לצפצף בניסיון לדחוף את הדבר הזה עם גלי הקול. כאילו, מה נראה לכם? שהוא יזוז כי צפצפתם? אף אחד לא שם לב שיש שם בעיה וצריך, לא עלינו.. כמה רגעים, לחכות?

***

אני מספרת לכם את זה כי אחרי שזה קרה הרגשתי פתאום מאוד עצובה. למה כולם מסביבי מתנהגים ככה? למה לאף אחד אין כוח? אין סבלנות? מה יש? למה אנשים רבים כל כך מגיבים בכזאת אלימות כלפי חולשה או עיכוב של מישהו אחר, שבמקרה, ממש במקרה הוא עמד שם ולא אתם. לא אכפת לי שתגידו שאני תמימה, או נאיבית, או סתם מורה שמנסה לחנך את כולם (איפה, הלוואי...) אבל ברור שמשהו כאן ממש לא תקין. ונמאס לי להתחסד על טוב הלב שלי, ועל הרצון שלי להיות בסדר. ונמאס מתרבות הגועל הזאת שלא רואה את האחר ממטר רק כי הוא אחר.
באותה תקרית היו יכולים להיות יריות. ויש פה גם צד שמח. כי מישהו שרצה לעזור לי להשתלב משמאל עצר את התנועה, אבל מישהו אחר שראה זאת כמטרד המשיך לנסוע. אז העוזר שלי קילל, והנסען כמעט דרס. והעוזר איים, והנסען עשה לו אצבע. ומרוב רצון טוב שלא יודע את הדרך העוזר פשוט צעק לו: " תוציא רובה נראה אותך!". ואם היה לו רובה אולי הוא היה יורה, כי מה 'כפת לו? אנחנו במערב הפרוע.

ולמה אני מספרת את זה?

כי על זה בדיוק אני רוצה לדבר! על קודים של התנהגות שיוצרים מבנה של חברה שיודעת להתנהל.
אזרחי ישראל. רוצים לזרוק את הדת? בסדר. את אלוהים? הוא יחיה. אבל אתם הורגים אחד את השני כמו חיות, וזה כבר הרבה יותר גרוע. איש את רעהו חיים בלעו.

הגיע הזמן לחזור ללמוד איך מתנהגים.
להלן המניפסט הראשון שלי שנכתב לפני שנתיים, אך ערכתי בו מספר שינויים. אני מגישה אותו עכשיו עם קצת היסוס בלב. מקווה שהוא יעשה את דרכו למקומות הנכונים.

ניתן להורדה תוך שמירה על זכויות היוצרים

(בגרסה הקודמת עיבדתי את הטקסט, אבל בקריאה חוזרת אני מביאה את הטקסט המקורי, שהוא אולי מחוספס יותר אך גם אמיתי יותר)


































מותר לשימוש, להורדה, לקריאה ולהדפסה.
בכל מקרה אחר יש להיוועץ עימי. אנא שמרו על זכויות היוצרים ועל כבוד היוצרת.

* מחילה על הפסיקים הלא מאורגנים, הרצון להוציא את זה כעת, היה דחוף יותר. בע"ה יטופל.

הביאנלה לאמנות יהודית עכשווית - מפגש עם יוצר 1#

שלום לכם.
אני רוצה להציג בפניכם אמן יקר ומעניין שפגשתי בסיור שנערך למורים לאמנות בביאנלה.
תכירו את יואל תורג'מן. יהודי ירושלמי צרפתי, יוצר וגר בירושלים. יואל הוא בן לאב שעסק בדפוס, ולסבא שהיה חזן.
במשך שלושים שנה הוא עסק בעיצוב, צילום וטיפוגרפיה ובשנים האחרונות הוא בעיקר מצייר.
יואל עובד בטכניקה מעורבת, המשלבת צילום, ציור והדפסה, שילוב הממחיש את כל מיומנותיו כמעצב, צלם וגרפיקאי. את עבודותיו הוא דולה מהשטח, בעיקר מיערות בהם הוא נוהג להתבודד. הוא מערבב בין מיקרו למקרו עד שנוצרת תחושה מטאפיזית.
יואל, לא מנסה להעביר מסר, לדבריו הוא מחפש את הרגע (ומה יותר עכשווי מזה?) ומייצר אמנות פתוחה.

כששאלנו את יואל על הביוגרפיה שלו, או הרקע שלו הוא חייך וביקש להתרכז בעבודותיו.
אז כך נעשה..

צילום ועריכה: חן הורק

ואולי נכשלתי, כי שוב לא יכולתי שלא להראות לכם את האמן ביחד עם יצירותיו, בהקשר הזה זה הופך למעניין עוד יותר.
אלו שתי היצירות של האמן שמופיעות כחלק מהתערוכה "צמאה נפשי" המציגה בהיכל שלמה בירושלים, כחלק מהביאנלה הנוכחית.

ואולי אני לא רוצה לדבר על עבודותיו של יואל, כדי שהן ידברו בעצמן. אמנות טובה לא צריכה מילים.
לעבודות נוספות של יואל : https://www.facebook.com/yoel.tordjman

* * *

חלק ב- מניפסטים

שלום לכולם. כפי שהבטחתי, אני מביאה בפניכם סדרה חדשה של כתבות העוסקות באמנות יהודית עכשווית.

וכפי שכבר כתבתי, זה לא יהיה קל. רק לקחת כל מילה בעצמה זה מבצע חילוץ גדול. להגדיר מהי אמנות זה כמו להגדיר מהי אהבה (אמרה נורית סרקיס-בנק אוצרת ראשית במוזיאון לאמנות יהודית בהיכל שלמה בירושלים במסגרת הביאנלה שעוד מעט אספר עליה), מהי יהדות אני אפילו לא מתיימרת להגדיר.. ואמנות עכשווית שהיא גם יהודית.. התעייפתי. 

**

במסגרת הפרק הנוכחי אציג כמה טקסטים שכתבתי בשנתיים האחרונות, לטקסטים הנ"ל קראתי מניפסטים (מנשרים בעברית), משום שהייתי רוצה שיראו אותם ככאלה. למי שמכיר קצת את ההיסטוריה של האמנות המערבית בשלהי המאה ה19- תחילת המאה ה20, וודאי יודע את השימוש הפוליטי-חברתי של אותם "מנשרים" במסגרת תנועות אמנותיות- חברתיות שקמו השכם והערב באותה תקופה (ומי שלא- אשלח אתכם לקרוא את הסדרה המעולה של האוניברסיטה הפתוחה 'אמנות בעידן המודרני').  אהבתי את הרצינות שבה התייחסו אותם אמנים ליצירותיהם. הייתה בזה תקווה שהאמנות היא בעלת השפעה על החברה. לצערי היום, לאמנות החזותית השפעה מצומצמת על הקהל הרחב שמכיר בעיקר את וואנגוך שפעל בסוף המאה ה18, ואת פיקאסו מתחילת המאה ה20. מה שבטוח שהם כבר לא עכשווים (לא במובן שיצירותיהם לא רלוונטיות, אלא במובן שהם לא יוצרים עכשווים). 

ואם לא השתכנעתם, תעשו השוואה עם עולם האמנות בתחום המוזיקה, שמרוב שהוא חלק מהחיים הוא כבר לא נקרא אמנות (וזו אולי ההצלחה שלו). ראו כמה כולנו מכירים יוצרים עכשווים, מפורסמים יותר או פחות, עד כמה התקשורת נותנת להם מקום, וכמה היצירה שלהם פוריה וחשופה. האם תוכלו למנות לי שמות של יוצרים חזותיים (מכל מדיה שהיא) עכשווים? 

במניפסטים אותם אביא בהמשך, יש בעיקר הצהרת כוונות. היא נובעת מבלבול שאני מרגישה מהמפגש עם האמנות העכשווית. לאמנות העכשווית אין כללים. אחותה הפוסט מודרנית הגדולה שברה לה אותם. כעת אין מי שיאמר מה יעשה ומה לא יעשה, הכל מותר. 

הרקע לכתיבת המניפסטים נבע מתוך רצון ליצור שוב כללים חדשים באמנות. לחזור למה שחסר לי כל כך והוא לדבר שוב עם הקהל ובעיקר, לדבר אמת. 

אם יש משהו שהיהדות יודעת לעשות היטב זה לקבוע כללים. 

** 

לפני יומיים ביקרתי בביאנלה לאמנות יהודית עכשווית. וואלה, לא ידעתי שהיא קיימת, והופתעתי לגלות אנשים רבים הרואים צורך לשים  את שלושת האייקונים האלה בשורה אחת ולנסות לראות מה יקרה. בפוסט זה ופוסטים הבאים אדבר על המשמעות של ביאנלה זו, ארשום קצת חוויות ואציג בפניכם אמן מקסים שפגשתי במסגרת יום עיון מיוחד למורי מגמת האמנות בביאנלה בירושלים. 

**

הביאנלה לאמנות יהודית עכשווית

אירוע אמנותי המתרחש אחת לשנתיים, במקור מתייחס לביאנלה הותיקה בונציה לאמנות עכשווית. את הביאנלה יזם והפיק רם עוזרי. רם כנראה הרגיש שהגיע הזמן ויצר את התשתית לשיח רב ממדי שכזה. 

**

האם אנחנו אנחנו- או מנסים להיות מישהו אחר?

*הצופה=האחר. לוינס. 

-

אמנות ויהדות- הילכו שניהם יחדיו? 

בחלק הבא באותו נושא, אביא כמה אמנים שמשתתפים (או שהיו צריכים להשתתף) בביאנלה לאמנות עכשווית, הילה קרבלניקוב, רועי מרגליות, שבמקרה אני מכירה אישית. יש למה לחכות  

- נאצור לנו כאן תערוכה קטנה שתנסה לספר את הסיפור של האמנות היהודית העכשווית. 

טוב, זה ממש מתיימר, אגדיר זאת כך. באמצעות היצירות שאעלה כאן, יעלו שאלות שעוסקות בסוגיות עליהם דיברנו עד כה. קצה דרך בניסיון לדבר אמנות יהודית. עכשווית.  

כך יותר טוב. 

חג שמח לכל בית ישראל. 

וכמחווה לאמנות יהודית- הפעם אין תמונות :)

לא, לא שכחתי...

לפעמים, כל מה שצריך זה חבר טוב.
כשמירי הלכה, נותרתי לבדי. פנטזתי על גלידה, אבל לבד זה לא ממש כיף. וכמו שיכול לקרות רק בירושלים,
מתקשרת חברה ושואלת אם אני בסביבה. ובכן הייתי. וכיוון שהייתי זכיתי להפתעה נעימה.
ברוריה שלי לקחה אותי לסיור קצרצר בתערוכת הרכבות, שנפתחה זה מכבר באיחור מה, ובכל זאת, הרבה יותר מעניין להיכנס כשלא מרשים לך..

לכבודכם הכנתי כמה צילומים, מקווה שתיהנו.

נתראה בחופשה הבאה!
חן חנה.

מתחם התחנה - תחנה אחרונה - אוכל והפתעה

את החלק האחרון של הבלוג אסיים במה אכלנו, ומה דעתי, כמעצבת על עיצוב ומיתוג המתחם.
אין בהכרח קשר לוגי בין הדברים. מתחם התחנה הוא מקום בילוי אסטרטגי, אבל הוא גם הרבה יותר מזה.
הוא מצליח לאחד כמה סוגים של חוויות ובאופן מלא כך שהם משתלבים ותורמים זה לזה.
המוזיקה, האמנות, הבילויים וההיסטוריה משתלבים נהדר. תודה לך ירושלים.

בדיקה קטנה העלתה שסטודיו  open , המוכשר והמחונן ,יצר את המיתוג והעיצוב הגרפי של המקום.
מי שיכנס לאתר של open יגלה שם חשיבה מחקרית, ישראלית ומאוד מאוד מקורית. אם תעברו כמו שאני עשיתי, על מבחר הפרויקטים המוצגים באתר, תיווכחו כמה עמוק נטמעו מותגים אותם יצרו. בעיני, זוהי באמת רמה גבוהה של עיצוב ויכולת לייצר אמירה.

את מתחם התחנה הכרתי לראשונה עם כרטיס הזמנה למתחם שקיבלתי בדואר לפני כשנה, בהיותי ירושלמית.
אהבנו את העיצוב ותלינו את המודעה על המקרר. לא ביקרתי בו כל אותה שנה. לא הרגשתי שזה שונה מכל חוויה אחרת שיצא לי לחוות. ויש כאלו הרבה בירושלים.
ומכאן שתי מסקנות. יתכן ולא נעשה מחקר עומק, או שאולי משהו במסר לא עבר נכון. ויתכן, שההצלחה היתה מעל למשוער. הצבעוניות הנחמדה והקלילה, לא מצליחה לטעמי לקלוע לעומק התופעה, שיש בה הרבה יותר ממפרט גיאומטרי של צבעי יסוד מגוונים.
שוב לצפייה באתר המתחם:  http://www.firststation.co.il/

**

ואפרופו צבעים.
לאחר שטיילנו, התפעלנו וצילמנו, נהיינו קצת רעבות.
כמו שאפשר לראות, בירושלים נשמר שיוויון יפה בין חילונים לדתיים, מצד ימין מסעדה לא כשרה, ומצד שמאל מסעדה כשרה. מה שיפה זה שהכשרה לא נופלת בעיצובה מחברתה מימין (אולי היתה צריכה להיות בשמאל, אבל בירושלים הכל הפוך..).אילו הייתי טועמת את שניהם הייתי מספרת, אך כאמור, נבצר ממני..

התיישבנו בשולחן. הכל היה פשוט חמוד. לכל כלי נתנו את הדעת. הכל היה בטוב טעם. עוד לפני שטעמנו.
הזמנו סלט, לחם ותוספות. ונהננו מכל ביס. זה לא טור על אוכל, אבל איך אפשר בלי?

בתיאבון :)

מתחם התחנה הראשונה - קצת תרבות - חלק שני

על עונת התרבות בירושלים כבר שמעתם?

קרן שוסטרמן בשיתוף עם צוות של אנשי תרבות ורוח, מפיקים, יוצרים ואוצרים אירועי תרבות בתקציבה של הקרן.
בכל עונה נבחר אמן והוא מתבקש ליצור סביב נושא מסויים. אמן העונה הוא המעצב טל ארז, שהתבקש ליצור בנושא ירושלים. ארז הבחין בפנים הרבות של העיר ואצר צילומים שונים המבטאים נרטיבים שונים של העיר. הוא בחר צלמים וביקש מהם לצלם בהתאם לנושא מסויים. אחד הצלמים הוא יורם אמיר, אמן ופובליציסט שאסף חלונות בכל ימי חייו.
שמה של התערוכה "שאלה של השקפה" מציג בצורה יפה את מורכבות העיר והפרויקט.
התערוכה מתארחת בביתן השני משמאל במתחם. אי אפשר לתפוס את כולה במבט אחד. מדובר בחלל המחולק פונקציונלית לשניים, אולי לשלושה. חלל לתצוגה, וחלל לקריאה או מנוחה, ובפינה דלפק שירות/ מכירה. החלל גדול. ובאופן מאוד אמיץ אפילו ריק. נקי ולא טיפוסי למרחבים מן הסוג הזה. מאוד נעים להיכנס אליו גם אם לא מבינים מה בדיוק קורה שם.

אז מה שקורה שם בהחלט מעניין. מצד ימין (ראו תמונה) בחלל התצוגה, מונחים במעגל משקפות להקרנת שקופיות (זוכרים? אי שם בשנות השמונים, היינו רואים בהם תמונות של וולט דיסני) כולם עומדים בגובה עיני אדם (גבוה מידי לנמוכים כמוני) ומזמינים להסתכל בהם.
בכל משקפת מונחת סדרת צילומים מ"זווית אחרת". וכל סידרה מהווה נקודת מבט שונה של העיר. הכפילות של המבט, זה הרואה וזה החושב היא מרכז התערוכה ותוך כדי התבוננות בתמונות, אפשר לראות את העיר קצת אחרת.

צילום: חן הורק   //   באמצע למטה: מירי שורץ

בהמשך החלל שולחן. עליו ספרים. נכון. בנושא ירושלים. ליד השולחן אבא של נתי , העובדת במקום, יושב בשקט ומאזין לשיחה. ובסוף דלפק. מכירה אם תרצו, אבל ממש לא חייבים. כאן הקניה היא חלק מהחוויה ולא המטרה שלה. וזה בעיניי כל הסיפור.

\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\

לפני מספר שנים ביקרתי בשבוע העיצוב בלונדון. מדובר בתערוכות עיצוב ומכירה הפזורים בכל רחבי העיר. לא הפסקתי להתרשם כמה הם מוכשרים ומקצועיים. בעיקר ביכולת שלהם לשלב את המוצרים החדשים עם ההיסטוריה והאסתטיקה של העיר. אנחנו לא אנגלים, וגם לא צריכים להיות. אבל למדתי דבר חשוב. את היכולת שלהם להפוך דבר פשוט לעניין. להתרחשות. ובעיקר להפוך את העיר שלהם למיוחדת.
עונת התרבות בירושלים, ומתחם התצוגה שלה בהחלט הופכים את ירושלים לכזאת. וגאווה עבורי כמעצבת, וכישראלית, להסתובב בשורותיה. כי להצליח בעיצוב זה להבין את המקום. ולא לנסות לאלץ אותו להיות משהו אחר.

מימין לשמאל למעלה: אריזות השקופיות ליד הדלפק ניתנות למכירה, מבט על החלל הספרטני, תקריב תצוגה.
למטה: נתי, אבא של נתי ומבקרת, מבט אל תוך השקופית, ותצלום שקופיות אל האור. צילומים: ימין למעלה: מירי שורץ. כל השאר: חן הורק

    תודה מיוחדת לנתי גרוביץ' שחייכה והסבירה את פניה ואת המקום.
    עונת התרבות בירושלים: http://www.jerusalemseason.com/content/event/view-heb

התחנה הראשונה- ביקור מעניין בירושלים והפתעה - חלק ראשון

שלום לכם.
תשעה באב נגמר ובשביל רובנו זה הזמן לצאת לחופש. גם למורות שעוד עושות "סידורים" אחרונים בבית הספר כבר אין יותר תירוצים. יוצאים לבלות. הפוסט הבא מיועד למי שהחליט להישאר בארץ ולבלות איתנו קצת זמן איכות. הכירו את אחד הפרויקטים התיירותיים היותר מעניינים שצמחו כאן. בחרתי בו כי הוא מסמל בעיני הרבה מעבר לבילוי.

התחנה הראשונה
רבות נכתב עליה, ותוכלו לחפש בגוגל ובוודאי למצוא. ובכל זאת קצת רקע..
מתחם התחנה הראשונה נמצא בירושלים, במתחם התחנה הישנה הראשונה שהוקמה בעיר בסוף המאה ה19. תחנה זו היתה פעילה משנת 1892 ועד 1998 בה הושבתה התחנה והפכה מוזנחת וסגורה למבקרים (פעם פעם, נכנסנו דרך הגדר כדי לראות מה יש בה, הצטלמנו על הפסים וברחנו..) את המתחם שיפצו וחידשו וכיום הוא מרכז מבקרים הכולל חנויות, מסעדות, שוק ואמנים ומגוון פעילויות.

מה יש במתחם התחנה שמצליח כל כך?

"התחנה הראשונה משלבת בין תרבות ופנאי לסגנון חיים, ומחוברת בטבורה לקצב החיים התוסס והמתחדש של ירושלים.
ערכי התחנה הראשונה שמים במרכז תפיסת תרבות עשירה יחד עם מרחב של קולינריה ואוכל, מסעדות ומקומות בילוי, ספורט ופנאי". לא יכולתי לכתוב את זה טוב יותר. מתוך האתר של מתחם התחנה http://www.firststation.co.il

ומתוך החוויה שלי, מי שתכנן את המקום הצליח להפיח בו רוח חיים ולתת לו אופי משלו. זה לא דבר פשוט ולא תמיד מצליח. בטח לא בירושלים. ניסיונות רבים להחיות את העיר, להצעיר אותה ולהנגישה למבקרים נעשים בשנים האחרונות, ובעיניי זהו אחד הניסיונות שגם הצליח.
\\\ הסוד לדעתי טמון בירושלמיות. במובן הפשוט של המילה- במיתוג או במילים אחרות- בסמליות של העיר. באוכל, באמנים ובסיורים. כולם שייכים לה.
אך גם במובן העמוק של המילה, להבין מהי ירושלמיות אמיתית נובע מהערכים שלה. בפשטות שלה ובנעימות שלה, זה לא עובד כשהיא מנסה לחקות את תל אביב, וזה גם לא עובד כשהיא מנסה להצטנע. אבל כנראה שתהליך התבגרות איפשר לה להיות היא עצמה ולהצליח. הנה זה בא.



לפתוח מתחם בילוי פתוח לתושבים היא מחשבה ירושלמית.
לבנות ביתני מכירה אך לא להכריח אותך לקנות, זו מחשבה ירושלמית.
לפתוח מסעדה כשרה ולידה מסעדה לא כשרה. ושתיהן יפות. זו ירושלמיות.
לקנות גלידה בזול, מזכרת במחיר סביר, והכל על דק עדכני עם עיצוב מקורי, זה ירושלמי.

אבל הכי ירושלמי זה האנשים.

שתי תמונות תחתונות: מירי שורץ

מרכז המבקרים

מימין לכניסה עמד פעם קופאי ומכר כרטיסים. היום נמצא שם מרכז המבקרים.
מרכז המבקרים מספק מידע על כל המתרחש בתחנה ובאזור. עוד ניתן לצאת
מהמרכז לסיורי סגווי, אופניים חשמליים, סיורים מודרכים ועוד.
במרכז ניתן לרכוש מזכרות ופריטים מיוחדים וממותגים של מתחם התחנה
הראשונה (על פי האתר. ועל פי ניסיוני..)
הפריטים הצבעוניים תופסים את העין עוד מבחוץ, ומושכים חובבי צעצועים
כמוני להיכנס ולבדוק. בתוך החנות יש הרבה יותר ממזכרות צבעוניות.

שוחחנו עם אסף, שותף בניהול החנות והקמתה.
אסף, נתן ועמיחי הגיעו מתחום התיירות. הם מחזיקים מקומות יציאה נוספים
לסיורים בעיר. אחד מהם ליד שוק מחנה יהודה ואחד נוסף בטיילת ארמון הנציב.
שאלנו את אסף מה עומד מאחורי אוסף המזכרות?

MADE IN JERUSALEM
שמאחורי חנות המזכרות עומדת אג'נדה מעניינת. כל הפריטים בחנות הם בעלי זיקה לירושלים, לתחנה ולהווי הישראלי.
מעניין לראות שרוב המעצבים המציגים את עבודותיהם במרכז, הם מאמנים / מעצבים ירושלמים ברוח צעירה ועדכנית.
חלק אחר של העבודות פשוט מדבר על ירושלים ובזה נוצרת אווירה כיפית, קלילה ומעודכנת אבל גם ירושלמית מאוד.
כיף. כיף גדול להסתובב שם.
ועוד בונוס מעניין. בניגוד לחנויות עיצוב שיקיות, מדובר בפריטים בעלי מחירים סבירים בהחלט, ובכך ניתן להשלים את החוויה גם עם קניה נחמדה.
פריט אחד מעניין שמשך את תשומת ליבי היה מודל מוקטן
להרכבה של מתחם התחנה. בשיתוף עם מנהלי התחנה, יצרו במרכז דגם מעץ המיועד להרכבה. את הדגם בנו על פי תכניות מדוייקות של המקום. ניתן למצוא גם דגמים נוספים של דמויות אייקוניות כמו הרצל ורבין הניתנים גם הם להרכבה עצמית.

לפרטים נוספים והזמנות- 02-6480334  (ותספרו שהגעתם דרכי)
לאתר התחנה-  www.firststation.co.il
סייעה בהכנת הכתבה, בבילוי ובאכילה: מירי שורץ


בהמשך- עונת התרבות הירושלמית מציגה במתחם התחנה, מה אכלנו והצצה לתערוכת הרכבות החדשה....

בילוי נעים
חן-חנה

כל הצילומים למעט המצויין למעלה: חן הורק

------------------------------------------------------------------------------------------------------------

על הורדוס ועל מקדש מודרני. פוסט לתשעה באב (אבל לא רק)

אני לא אוהבת שאומרים לי מתי להתבאס. וכבר כמה שנים שהאבל מרגיש לי לא נוח. הוא אמור להיות. ובכל זאת..
אבלות על אדם מוקצבת בזמן. רק האבל על בית המקדש דינו להיפסק. אימתי? עד לבנייתו של בית המקדש הבא. מישהו אמר לנו לא להתחיל?

בית הבחירה
כשמדברים על בית המקדש זה מעורר אותי לחשוב עליו כמקום אמיתי.
למה רק דתיים מתגעגעים לבית המקדש? אני באמת לא יודעת. בית המקדש הוא מקום לאומי. בכל זאת נדמה
שסביב הר הבית מהלכים פריקים ימניים קיצוניים. ובכן, אני לא כזאת זה בטוח ובית המקדש מושך אותי עד מאוד.
אבל, יש לי כמה בעיות רציניות עם הנושא, וכבר כמה שנים שאני מוטרדת איך באמת נבנה אותו. אני לא צמחונית
(לצערי), וגם לא ממש אכפת לי אם הוא ירד מלמעלה או מלמטה. האמת היא פשוטה ואולי קצת שטחית, אבל נראה
לי שבמקום הכי חשוב לעמישראל, מכל השכבות והעדות, בית המקדש צריך להיות מעוצב בסגנון שמייצג את העם

* *

"מעוצב"? "סגנון"?  יש דברים יותר חשובים גברת חן, בבית המקדש מתפללים ועובדים את השם. ומה את מתעסקת
 בקטנות, בכלל, עיצוב זה לחלשים... כלומר, לעשירים. עוד אין לנו כסף לדירה ואת פה מדברת על עיצוב.

נעמוד על המילה "עיצוב". עיצוב בעברית זה לתת צורה. וצורה היא התגלמות הרעיון בעולם הממשי. פשוט.
כדי להביא רעיון לידי ביטוי צריך לתת לו צורה. כמו מילה. כמו תבנית. כמו בית.

סגנון. סגנון חברים, זה לא רק סטיילינג. סגנון הוא הדרך שבה אתה עושה את הדברים. כי הדרך משקפת את עולם
הערכים שלך. אם בחרת כך או אחרת על מנת לשקף בצורה המדוייקת את הייחודיות שלך.
אולי עכשיו תסכימו איתי שבית המקדש זה לא לדתיים בלבד, ועיצוב הוא באמת עניין חשוב. כי בית מקדש שנשאר
לעד (כמו שאומרים על בית המקדש שלנו) בכל זאת צריך לשדר משהו נצחי אבל מאוד מאוד אותנטי.
משימה חשובה.  נצא לדרך..

* *
עולים לירושלים.
מוזיאון ישראל (אני יודעת שציפיתם לכותל אבל התכניות שלי היו שונות ). פרפרזה למקדש?
היו בעבר וישנם עדיין זרמים באמנות שחיפשו לצאת החוצה ולהציג אמנות בעיר. בכפר. ברחוב. אבל אני אוהבת את המוזיאון ואין לי עניין לבטלו. יש משהו יפה ביכולת לדבר על. על העיר. על הרחוב. על הכפר ולתת מבט שונה. מתבונן מהצד.

אני נכנסת לתוך המוזיאון ומהלכת בחדריו. יש לי תחושה שנכנסתי בשעריו של מקדש. ואני עוברת מהחצר להיכל, ומהיכל להיכל.
אני אוהבת מוזיאונים.
אני אוהבת את הריח (עץ ובטון), את השקט, ואת הנוף. ומכולם את מוזיאון ישראל. כן. אייקוני, קלאסי, לא מתנשא ומאוד ממלכתי ובעיני הכי קוסמופוליטי שיש. פניי לתערוכה חדשה על הורדוס ובנייניו.

הורדוס.
את כל הדרך מהמרכז עשיתי לכבודו.
מלך בלתי מעורער. שליט מרתק ששלט באזורנו משנת 37-4 לפנה"ס. הורדוס בנה ועיצב מחדש את פני הארץ, והיה לאחד
הבנאים הגדולים של תקופתו.
לא אמתח אתכם. לכו לראות. זו תערוכה מרשימה מאוד.
את התערוכה אצרו דודי מבורך וסילביה רוזנברג ומרכזה הוא ארמונו המפואר של הורדוס שנמצא תחת קברו המפואר
לא פחות. על הגילוי אחראי פרופ' אהוד נצר שהאיץ באוצרי התערוכה להציג את הממצאים. באחד הביקורים במקום,
נפל פרופ' נצר באתר בו שהה למעלה מ30 שנה, והתערוכה באופן מצמרר הוקמה לזכרו. את סיפורו של נצר ואת דמותו אפשר לראות בתערוכה עצמה בסרטון מרגש שנערך במיוחד. \\\\\\\\\\ אולי בגלל החיפזון (כפי שאומר דודי בסרט) משהו מרגיש קצת כבד, סגור ומעט מיושן. כאילו היו עסוקים בממצאים ולא נתנו את הדעת על החלל. מרחב פשטני, בחירת צבעים קצת מיושנת וכבדה, יצירת מבוך והכתבת המסלול מראש. כל אלה נותנים יותר מידע מאשר חוויה. ובכל זאת התוכן עשיר, הממצאים נהדרים וההדמיות מרגשות. נהניתי מכל רגע (אולי פרט לרגע שבו המדריכה של הקבוצה לידי הסבירה על הממצאים והפריע לי לדמיין זאת בעצמי).
\\ אם אתם באים מומלץ לגייס סבלנות, הטקסטים מעשירים מאוד ומרפרוף תשיגו רק את היכולת להגיד שהייתם שם.

בית המקדש
בין שאר הארמונות המפוארים שהורדוס בנה פה בארץ, נמנה גם את בית המקדש. נוהגים לייחס את בניית המקדש כמחווה ליהודים שישבו בארץ, ולומדים זאת מכתביו של יוסף בן מתתיהו. יוספוס פלביוס. חיפשתי ציטוט מעניין מספרו של יוסף בן מתתיהו תולדות מלחמות היהודים ברומאים (בתרגום מחודש בהוצאת כרמל) אבל לא מצאתי אחד שמניח את הדעת. שקעתי באוסף סיפורים מפעימים ומזעזעים על תקופת בית שני. וכעת. למרות הצהרותי, גם אני קצת עצובה. סיפורי המלחמות קשים ואכזרים. אבל משקפים את רוח הימים בצורה אמיתית וכנה. ובית המקדש כמו חלק מהשגרה, מסעיר ומחייה את העם ומהווה מרכז תרבותי עליו ולמענו נלחמים.

גם הממצאים בתערוכה מראים את התחשבותו של הורדוס בעם היהודי. ככל הידוע לנו אין במקדש דמויות של בע"ח או בני אדם. וזאת על פי הכתוב בעשרת הדברות מתוך התורה "לא תעשה לך פסל וכל תמונה (לא חשוב שאחר כך, מתוך התחשבות באימפריה הרומית, ונדון בזה אחר כך, הוקם פסל של נשר מוזהב- סמלה של רומא. האימפריה ששלטה באזור).
באחד המקומות הופיע שלט שהיה תלוי על אחד החומות של בית המקדש. בשלט היה כתוב "לבית התקיעה" השלט נפל בזמן שריפת המקדש והוא מעיד על מיקום מיוחד לכהן שתפקידו היה להודיע בעזרת חצוצרה ככל הנראה, על כניסתה ויציאתה של שבת. ניסיתי לדמיין את הורדוס יושב עם האדריכל ועם נציג קהילת היהודים, ומסביר לו מה בדיוק הוא צריך לעשות... "כלומר, יש כהן מיוחד שתוקע בחצוצרה ומודיע לכולם ששבת הגיע? (מואזין עולה לי לראש.. פעמוני כנסיה.. קוראים לקהל להתפלל, ובכל זאת אף אחד לא קורא להם להפסיק ממלאכתם.. כמו אצלנו בשבת. זה יפה).

סיפור קטן זה הוא עדות קטנה למציאות. ולא רק לסיפורים הגדולים שמספרים לנו. הקלישאה שאנו שומעים על כך שהעיר חרבה בגלל שנאת חינם, מתבררת כמציאות. עוד סיפור ועוד מידע מספריו של יוסף בן מתתיהו מעלה שאלה גדולה של התנהלות. של יחסים פנימיים וההשפעה שלהם על זרים עימם אנו באים במגע. כוונתי לומר שאין טובים ורעים.
התחשבותו של הורדוס בעם היהודי ניכרת ומעוררת התפעלות ועניין. אבל המציאות וודאי היתה מורכבת יותר. הורדוס נולד לאם נבטית, ואב אדומי ממשפחה מיוחסת. רוב האדומים המיוחסים התגיירו באותה תקופה, ולכן ייחוסו של הורדוס נע בין תרבויות שונות. מצד אחד העניק הורדוס כבוד והערכה לעם היהודי, ומצד שני השתייך לתרבות נבטית-אדומית. ומעל לכל, שליט רומי ומחוייב לתרבות הרומית ששלטה באותה התקופה. וחוץ מזה הוא היה רוצח. מערך יחסים וכוחות מורכב.
את עיצובו של בית המקדש תכנן הורדוס על ידי מהנדסים ואדריכלים אך היה שותף מלא לעשיה. סגנונו של בית המקדש הוא כמקדש יווני, אך עם השפעות מקומיות. הורדוס בנה את בית המקדש על פי מידות מדוייקות הכתובות בתורה אך פיאר אותו והרחיב אותו מאוד.

* *
מחשבות רבות מתרוצצות בראשי אך אין לי אפשרות להרגיע אותן עם כוס קפה בגלל הצום. סיפורו של בית המקדש הוא סיפורה של תרבות שממשיכה לפעום, כי הרצון למשהו הוא במובן מסוים הדבר עצמו. בית המקדש מייצג דבר שלם. ירושלם. וחסרונו מורגש בכל פינה. היותו של העולם חסר ופניה של התרבות שממהרת ומתרוצצת ויודע כל איש בליבו כי משהו אכן חסר. את הפוסט הראשון רציתי לכתוב ברוב הוד והדר, אך הנה, בסופו של דבר, גם הוא אינו שלם.

* *
שנים אני חושבת. מה המשיכה העזה לבניין הזה (בית המקדש). האם אנחנו נמשכים למקדש כמהות או כבניין? הרי בסך הכל מדובר בבניין. ובכן, אם באמת מדובר בבניין, אז הייתי מבינה שיחות כמו, כמה הוא יפה וכמה הוא מרשים, אבל באמת לא ראיתי הרבה דתיים שהיופי הוא מה שמעסיק אותם. ואם כן, הוא יודו בזה בחצי פה, כי באמת מה שחשוב בבית המקדש הוא המקדש ,לא הבית. ולולא הורדוס מי יודע אם היינו זוכים בדימוי יפה כל כך של בית המקדש. נהוג לחשוב שהממד הרוחני ולא הגשמי הוא מה שחשוב בעולם אבל אני מסופקת אם כך אכן הדבר. ואם אכן זה ככה, מדוע אנחנו מצפים לבניינו?

אני מבקשת שלא לענות על כך בצורה מיידית, הרי תשובות פשוטות גם לי יש. אני מבקשת להתבונן במשחק המעניין הזה שבין החומר לרוח, ומה שמעצב בסופו של דבר את אופיו של המקדש ואת התייחסותנו אליו.  אילולא נחרב, מי יודע איפה היינו היום... מקריבים קורבנות ונלחמים מלחמות. אולי, אולי.. היה צריך להיחרב. כדי שנדע להבחין בין חומר לרוח. כדי שנדע לתת קצת כבוד לרוח ולהבין שהיא מניעה את הכל.
וברשותכם אקרא לזה מקום, כי מילה זו תתאים לנו גם לתיאור פיזי וגם לתיאור רעיוני של אותו מקדש. מה שמיוחד במילה מקום הוא שהוא מתאר את האין. כי מקום הוא חלל. הוא חוסר. אבל הוא גם משהו.

* *

בית המקדש שדמיינתי לעצמי היה מודרני. גם קורבנות לא היו בו, רק תפילה. מרוב מודרניות הוא יצא דומה מידי למוזיאון ישראל ואז הבנתי.
הבנתי שיש משהו בסגנון העתיק הזה, הקלאסי. ביוונים האלה, בתרבות הזאת, שרומא ממשיכתה. שהערצה גורפת מידי של כל גורם או שנאה חזקה מידי הן מתכון להרס. הורדוס הוא לא הרוע במלוא התגלמותו וגם אנחנו לא כלילי השלמות. יש כאן אינטראקציה, שיח, שיתוף פעולה ומשא ומתן בין ערכים שונים, בין תרבויות שונות ומגעים שיכולים להוליד יופי חדש או חורבן גדול. ואגו וכעס, וטינה וכבוד מוציאים את האדם מן העולם. מזל שאלוקים טרח לתת לנו מידות. רק מידות. אבל כמה כוח יש להן לעצב כאן מקום.... ובמקום אחר מידות הן יחסים.

הורדוס השכיל לשלב צרכים דתיים וחברתיים עם סגנון מקומי ועכשווי (של זמנו) וגרם לכך שכמעט אלפיים שנה אחר כך עוד זוכרים את המבנה שהוא תכנן -וגם אותו- עד שאמרו חכמנו: "מי שלא ראה את בניין הורדוס לא ראה בניין נאה מימיו".
(בבא בתרא ד', א'. סוכה נ"א,ב')



על קצה המזלג.


בפוסט הבא נדבר על בתי כנסת מתקופת המקרא והתלמוד, נלמד קצת על הסגנון ששלט בעיצובם וננסה להבין מה לעזאזל עשה שם הליוס- אל השמש. ו.. המשך הסיור בירושלים בו מצפה לנו הפתעה :)

בשורות טובות.
חן-חנה.


ביבלוגירפה:
מתוך התערוכה במוזיאון ישראל.
אתר המוזיאון: http://www.imjnet.org.il/page_3489
תולדות מלחמת היהודים ברומאים / יוסף בן מתתיהו / הוצאת כרמל / ירושלים

צילומים: חן הורק

--------------------------------------------------------------------------------------------------------

פתיחה

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי. 

הבלוג יעסוק באמנות ועיצוב יהודי עכשווי.

על כל אחת מארבעת המילים האלה אפשר להתווכח. אבל אין לי בעיה עם ויכוחים. 

אפשר גם לשוחח. ובשביל זה הבלוג הזה כאן. לדון בנבכי ההגדרות האלה שכל כך חשובות לנו. 

מה זה אמנות? קומקום זה אמנות? או מונה ליזה.. 

האם עיצוב הוא אמנות? ומהם היחסים ביניהם. 

הדיון על יהדות חוצה גבולות ומגזרים, אך כאן בוודאי נדון בו בהקשר של יצירה יהודית, עד היכן מגיעים גבולותיה,

מהי בכלל אמנות יהודית? האם יש דבר כזה..?

ועכשוויזם שבאופן מפתיע ניתן לתאר רק לאחר מעשה.. כי מהו העכשיו אם לא הרגע החולף.. 

אל הבלוג מוזמנים כל חובבי האמנות, השיחה והתרבות על כל גווניה. מוזמנים גם תלמידי מכל הגילאים והצבעים. ובעיקר 

עמיתי למקצוע, מעצבים, אמנים ומורים לאמנות שנושאים את הדגל ומעצבים את פני הדור הבא. כך לטעמי. 

מילים גדולות.. אבל אל דאגה, באמנות כמו באמנות- נגיע גם לפרטים. 

ובינתיים בשורות טובות. 

חן-חנה