27.12.2013

מפגש עם יוצר #3 וסיכום הקיץ



לפני שנה היו פה סירנות. אבל עכשיו כבר סתיו.
ואני במחשבות על הקיץ שעבר ועל החורף שמתקרב ומזמין אותי להתכנס בעצמי ולהתעסק בבפנים. ואולי זאת אמנות.. לדעת להקשיב לשמש, ולהבין שעוד מעט נגמר הסתיו וצריך להכניס את הכל פנימה ולהסכים להיות טיפה לבד.

היום אספר לכם על הילה קרבלניקוב. אני אמורה לומר קרבלניקוב- פז, אבל בשבילי היא השכנה ממול. היא חברת ילדות. והיא זו שפיטפטתי איתה לדעת בחדר מדרגות של בית הורי, דלת מול דלת, על אמנות, על בנים, על החיים...
הילה היא אמנית מלידה. אלה ש"יש להן את זה". שהופכות סמרטוטים לזהב, ומציירות מגיל צעיר בלי שאיש יבקש מהם.

אני שמחה לספר עליה לא רק כי היא בחורה מיוחדת, ולא רק בגלל שאני פשוט אוהבת אותה. אלא כי יש בה משהו שמזכיר לי קצת אותי. הילה לא ויתרה על מקצועיות ולא על מסורת. היא מחזיקה בשניהם יחדיו, גם אם לכמה אנשים מכל אחד מהצדדים זה לא בהכרח נראה הגיוני. אז כן, הילה שומרת מסורת. ושבת. וכשרות. ובעיקר על גחלת יהודית דתית. ועם זאת, למרבה הפלא, יש לה מה לומר, ואפילו ידיים טובות לומר את זה. בפוסט הזה, אציג לכם כמה מהעבודות של הילה, עבודות שבחרנו יחד על מנת לחדד את הנושא של אמנות יהודית עכשווית. הילה נתנה את הפרשנות העכשווית שלה להתמודדות של נשים דתיות על המציאות החיצונית שלא תמיד הולמת את עולמן הפנימי. העבודות הללו הן חלק מתערוכות שהופיעו במהלך 2011-2012 בגלריית ברוורמן ובבית האמנים בתל אביב.

להילה יש כוח תיאור רב עוצמה והיא משמשת לנו מראה מיוחדת דרכה נוכל לבחון את החיים שלנו. בפשטות שלהם. ובמורכבות שהם מייצגים.


איך אפשר לתאר עולם של נשים בתוך עולם מושגים של גברים?

לאחרונה, תוקן חוק המקווה בקרב נשים, והעלה על הפרק את האופן שבו נשים צריכות להתמודד במצבים אינטימיים מול מערכת. כזו היא הדת. מערכתית. אבל אלוהים הוא בנפש, ואם את/ה אוהב/ת אותו אהבת נפש אין לזה מחיר. כך הן נשים דתיות הרוצות להתמסר לאהבת האל, אבל נתקלות בחומרות שמציבות אותן בפני פרדוקסים קיומיים. אני או החברה. אני או אלוהים. כמה רגש יש בנשים.. והן רוצות לתת הכל.

להילה יש עין רגישה. מדוייקת. היא סורקת הכל כמו מצלמה טובה. ראליסטית. בוחנת. חדה. ומתוחכמת. למה מתוחכמת?
יש המון פשטות במילים שלה. היא לכאורה רק מוסרת לצופה תיעוד אובייקטיבי על המציאות. האמנות הריאליסטית מתארת את המציאות במדוייק כפי שהיא נגלית אלינו, בלי רגש, בלי דרמה, ממש כמו שהיא נתפסת בעדשה. אובייקטיבית. וכאן טמון הפח הגדול. אין דבר כזה אובייקטיבי, הבחירה לצייר, איפה לחתוך, את מי לצייר ואיך לצייר היא כמובן אמירה. בפשטות הזאת הילה מספרת לנו את הארץ הזו. וכמה טוב לראות אותה מתועדת. הנה הזבל שלי, ממש כאן. והנה הנוף מהחלון ממש כמו שהוא, בלי להחסיר אף פרט, כמו שאני רוצה שלא יטעו בשם שלי.. שמעתם פעם מישהו אומר את שמכם עם טעות ואנחנו מתקנים ומתקנים עד שהוא יצליח, כמו היינו רוצים לקבל השתקפות של עצמנו בצורה מלאה. הילה רושמת את שלפניה ומספרת לנו את סיפור הארץ הזו. בלי לייפות ובלי להתייפות.

בואו נבחן כמה סיטואציות

מתוך הסדרה החוף הנפרד, 2011
















לפני מספר שנים יצא פסק הלכה שחוף שירתון הוא לא צנוע. אנחנו ידענו את זה כבר בשנות התשעים, כשהיינו מגיעות לשם אחרי (או בזמן) בית הספר. אבל הנה לכם תמונת הצצה ריאליסטית לחלוטין על החוף הזה. נסו להוריד את הבנות ולשים שם ילדים בבגד ים והיא תראה לכם מאוד טריוויאלית ותמימה. אפילו קצת קיטשית. הנה אתם מציצים לחוף שליד מציצים ופתאום תמונה.
הילה מכוונת זרקור על האישה הצנועה שרוצה להצטנע אבל המציאות לא מרשה לה...

אני צנועה?


והנה עוד סדרה
בדרך למקווה 2012. הוצג בתערוכה משותפת של מעשה בחלוק
ואשה. בית האמנים תל אביב 2013

לאן הולכת כיפה אדומה?  אישה במטפחת חסודה וסגורה, בלילה חשוך ובלי תאורה, מחפשת את דרכה למקווה טהרה...

ועל זה הילה סיפרה לי שהיא חוותה על בשרה. ממש ליד ביתה, כשהיא צריכה ללכת למקווה היא ונשים אחרות, עושה את דרכה בחושך ובסמטה אפלה. ואף אחד לא חשב מה עלול לקרות בדרך לאותה אישה...

אני צנועה?










בין גברים. מתוך הסדרה "המתגיירת במקווה", הוצג בבית האמנים תל אביב

ומה דעתכם על זה?

למי שראה את הפרק בסרוגים בו יפעת מנסה להיכנס להריון הלכתי ונתקלת בחומה, ויש שם קטע חזק שבו היא מרסקת את הגלולה ובוכה. נזכרת שהיא אישה. והיא היחידה שתקבע, כי מה גברים מבינים בגוף שלך יותר ממך... וכמה עוצמה כשאת מחוברת לטבע הרגשי שאלוהים נתן לך. את יודעת בדיוק מתי ואיך ולמה ובלי לשאול.

אז למה איש יקר אתה מביט בי בעין בוחנת כאילו שאני צריכה לעבור עכשיו בחינה?
אני חיה, חווה כל רגע ורגע, כל תחושה ותנועה, אם כל חי. אני מתביישת. אך לו הייתי יכולה לדבר הייתי אומרת לך שאתה לא מבין דבר.





אני אשה
דברו איתי ברגש. זו קלישאה.
אני אשה
יש לי התחלה אמצע סוף והתחלה.
אני לעולם לא נגמרת.
אלא נבראת חדשה

אני אשה
יש לי שכל
אני לא חלשה
אני בוחרת
להוציא את הרגש בתבונה
ואת השכל לשים
בתוך קופסא
שנקראת לו רחם
ומשם איש יקר,
ילדתי אותך

אני אשה
וכל מה שיש לי לומר
זה  שכמו העולם
אני אוהבת אותך.




הנה לכם סדרת עבודות מרתקות שלא נכנסו לביאנלה לאמנות יהודית עכשווית. ולמה לא נכנסו? זה תלוי כמובן בהגדרה שלכם מהי אמנות יהודית. וכמו בכל שדה גם כאן. הרבה פוליטיקה. לשאלתי אותה אמרה בתגובה שלא שמעה על אותה ביאנלה, ושבכלל אמנות יהודית (נאנחת) זאת בעיה :)


הילה היא יוצרת מוכשרת, למדה במדרשה בבית ברל תואר ראשון באמנות והוראה בין השנים 2000-2004, ובבצלאל תואר שני בין 2012-2-13.  היא גרה, עובדת, ומציגה בתל אביב, בירושלים ובאיטליה. אבל לביאנלה לא נכנסה. והאמת שגם אני לא. את האמירה הייחודית ניתן לראות בתערוכה נפרדת שתופיע בקרוב במשכנות שאננים בגלריית דוויק, ירושלים.
הניסיונות להגדרה עצמית הם לפעמים ניסיונות מיותרים שלנו - מבקרי אמנות וכותבי בלוגים- לקטלג, לספר ולכתוב על תנועות, זרמים ואנשים שבסופו של דבר הם יוצרים את היום יום שלהם. את המציאות הקטנה הנשקפת מחלון ביתם. שלרבות הימים יהפכו להיות סגנון ישראלי מקורי של שנות האלפיים המוקדמות (אמן).