אני יושבת לי וכותבת את התזה. לקח לי 8 שעות להתיישב ולנקות את הראש בשביל לעשות אותה. אף אחד חוץ ממני ומכמה אמנים לא חושבים שזה בכלל חשוב. לכתוב עבודה על אמנות יהודית. הרי אין בכלל דבר כזה... אז למה לעסוק במקצוע כל כך מיותם ולא רווחי, ואפעס, גם לא ממש מעניין...
גם אני למעשה חשבתי ככה כל היום, בחלקו הראשון הייתי עייפה. בחלקו השני ניקיתי את הבית. ובשלישי הייתי עסוקה בלחשוב איך להרוויח יותר כסף, כי מה לעשות, בתחומים האלה זה כבר לא עושה הרבה רוח... אין בזה יוקרה. אין מלגות ענק, וגם לא ספריה מפוארת. מצאתי איזה כמה ספרים מאובקים בספריה של בר אילן. אחר כך היה צריך לאכול משהו, וגם זה לקח זמן. אחרי זה חשבתי על כסף. מחשבה שלא ממש עזרה לי לשכוח מהכל ולשקוע בכתיבה. עד שבסוף זה קרה. הבית היה נקי, הבטן מלאה, לא הצלחתי לפתור את בעיות המדינה וגם לא את בעיותיי הכלכליות וברגע של הבנה התנתקתי מהכל וכתבתי. כתבתי על אמנים שרוצים לעשות ולא יכולים, על פערים היסטוריים בין תרבויות, ועל איך התגלגלנו לעם. עברתי על מצרים, ועל יוון, על בתי כנסת עתיקים בסוריה, והרגשתי מאושרת. איך כל זה התחבר לו למשהו אחד גדול ואצילי אצלי בדף, ואיך פתאום הדברים מתבהרים. דבר שחיכיתי לו כל הקיץ, כשישבתי שעות בספריה ובהיתי במסך הלבן, בין אזעקה לאזעקה. אל תוותרו על תזה.. היא מייסרת, מתסכלת, ומאיימת, אבל כשהיא באה- היא הכי מרגשת. היא מגבשת את עצמה תוך כדי כתיבה, רק הקפיצה למים היא המפחידה...
ברגעים קשים אני נזכרת שיש לי שלושה אמנים נהדרים שנושפים לי בגב, וגם אם התזה שלי לא תהיה חשובה כל כך כמו מחקר רפואי חדש על איזה תרופה איזוטרית, או פיתוח טכנולוגי של עוד איזה טלפון (שיעשה אותנו חולים ויגרום לרופאים מהמשפט הקודם להמציא עוד תרופה שתרפא את המחלה שהטלפון עשה לנו) היא תעשה טוב לשלושת האמנים הנהדרים שאני עובדת איתם, כי אם משהו אצליהם השתנה, אז וודאי משהו קטן תרמתי לעולם. ואחרי הכל, היא תעשה טוב לי, שגם זה משהו בעולם. אם אצליח להבין למה כבר שנים אני כותבת למרות שבתוכי אני עוד רוצה לצייר...
