חווה

הפיתוי

ועוד עבודה נוספת של בולג. אהובה עלי במיוחד. מדובר ברישום מהיר של אשה הנשענת על קיר ומחזיקה בידה תפוח.

אחת מתוך סדרה של עבודות גדולות ממדים, העוסקות בדמויות קשות, מתעתעות, מעוררות ספק. העבודות נעשות במהירות ובמריחות צבע מהירות על גבי הבד. בולג יוצר את הדמות שלו דרך גריעה בצבע כאילו היה חומר שהוא אוסף מתוך הבד. 

התוצאה מרהיבה ומעניינת, והדמויות ממש יוצאות מתוך התמונה, יחד עם קנה המידה האנושי של הדמויות (כמעט אחד לאחד) נוצרת חוויה שבה הדמות מביטה באופן ישיר אל הצופה, ולא מפחדת ממנה. היא נוכחת כמו עוד בנאדם בחדר ומייצרת איתו דיאלוג של שווה בין שווים. 

חווה של נתנאל היא חווה מאתגרת. היא לא יפה מידי ולא מכוערת מידי, היא לא רגשנית מידי אבל גם לא לגמרי מאופקת. 

היא מצליחה איכשהוא להיות מאוד אנושית ויומיומית, כך שכל אדם פשוט יוכל להזדהות איתה. קצת כמו לקום עם שיער מבולגן בבוקר ולהיזכר שאנחנו בסך הכל בני אדם. לפעמים טיפשים. לפעמים עם טעויות. 

זה מזכיר לי מדרש ששמעתי עליו:

"ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל"

על הפסוק הזה יש מדרש בבראשית רבא.
מדרש שעוסק בבגידה ופיתוי, ובהשלכות מרחיקות הלכת של הפרת האמון בין איש ואישה. מה שמעניין הוא שאנחנו רגילים לראות את הסיפור כבגידה באלוהים, אבל בראשית רבא מלמד אותנו שאולי החטא טמון דווקא בפיתוי שבו האישה נמצאת ובהשלכות החמורות שהיא גוררת עימה כשהיא בוגדת בבעלה. קריאה מחודשת במדרש מעוררת בי כמה תובנות חדשות:

"לשואלת חומץ שנכנסה אצל אשתו של חבר. אטיה לה.. מה בעלך עושה עמך. אמרה לה. כל טוב הוא עושה עמי.  חוץ מחבית זו שהיא מלאה נחשים ועקרבים שאינו משליטני עליה. אמרה לה. כל קוזמיקון שלו שם היא. ומבקש לישא אשה אחרת וליתן אותה לה, מה עשתה הושיטה ידה לתוכה. התחילו מנשכות אותה. כיון שבא בעלה שמע קולה מצווחת. אמר לה. שמא באותה חבית נגעת.  כך אמר הקב״ה לאדם הראשון. (בראשית ג׳) המן העץ אשר צוית־ך וגוי: ויאמר האדם וגו׳. (בראשית  רבא י"ט) 

חווה של נתנאל בולג, מריחות שמן על בד 

שואלת חומץ (דבר שהיה מקובל באותה תקופה) נכנסת לשכנתה ודופקת בדלת. פותחת האישה, לבד בבית. דוחפת השכנה את האף שלה פנימה ושואלת: "מה זה"? "זה" עונה האשה, "זה ארגז תכשיטים מיוחד של בעלי". אז למה את לא עונדת אותם? שואלת השכנה, "לא.. לא טוב לכם ביחד? דווקא הוא בעל מקסים שמעתי.." חושבת האשה ואומרת לה:" הוא בעל מקסים. דואג לי ומפנק, עובד קשה ולומד תורה". "אז למה אין לך תכשיטים" שואלת השכנה, והיא עונה: "כל מה שיש לו נתן לי, אבל ביקש בארגז הזה את לא נוגעת". "טיפשה" אמרה השכנה. הוא נותן את זה לאישה אחרת". יצאה והלכה. 

חשש נכנס בליבה של האשה, אולי זה נכון? מה עשתה, הלכה לחדר השינה, פתחה את התיבה ומדדה את התכשיטים. שמעה רעש בדלת, ידעה שבעלה נכנס, מהר ניסתה להוריד את התכשיט אך הוא נתקע לה ביד ולא הצליחה למושכו. נכנס בעלה בדלת וראה שהיא מסתבכת ונסערת. שאל אותה, מדוע לא שמעת לי. לו היית שומעת, את כל התיבה היית מקבלת, ברגשי אהבה ואמון שאינם יודעים גבול. כעת, איך אוכל לדעת שאינך בוגדת בי כשאני יוצא מפתח הדלת? 

חווה

חווה של נתנאל בולג היא חווה שאחרי החטא. כך זה מרגיש לזהות שהתפתית למה שלא היית אמור. ידעת שזה לא טוב לך ובכל זאת, לא יכולת להפסיק.

יאוש וריקנות ממלאים אותך ואת מבקשת שלא להסתכל.

אחרי שחטאת בראיה, כל מה שאתה רוצה זה שלא יראו אותך, ושלא תראי 

בחזרה. 

אחרי מות

למה ההנאה הופכת כל כך מהר לחטא שאנו מצטערים עליו ומפחדים ממנו עד כדי מניעה? מהו הגבול הדק שבין עונג לחטא.

מהי מציאות של חטא? יש משהו נוצרי בחרדה הזו מלחטוא. המיניות בתורה היא דווקא חיובית יותר. 

לא מאיימת. ובכל זאת נדמה שאנו מאויימים כל כך מהמיניות של עצמנו. מהסוד שמסתתר שם. ומהפחד להרוס את החברה עם יצרים שמשתלטים עלינו. אולי הגיע הזמן לקבל את היצרים שלנו כחלק מאיתנו. להפסיק לחנוק אותם. או להחביא אותם מתחת לשטיח, הם רק יתרבו ויטרידו אותנו הרבה יותר. אז למה לא לתת להם את הכבוד המגיע להם? את קודש הקודשים עצמו- גילוי היצר הוא חלק מהפחד שלנו במיוחד כאנשים דתיים. בין אם נמנעים מאמנות בגלל העיסוק שלו בגוף (כמו ציור בעירום) ובין אם מתייחסים לתהליך היצירה עצמה כיציאה משליטה של פחדים, יצרים ורגשות. כך או כך יש בזה דבר מאיים. אז אולי כדי להרגיע, נזכיר שעם ישראל ואלוהיו נמשלים ליחסים שבין גבר לאישה. ובתוך הארון שבתוך המקדש שנמצא במקום הקדוש ביותר ליהודים, לא נמצא פסל של אלוהים, כמו בדרך כלל במקדשים של אחרים, אלא זוג אוהבים, שעושים את מה שעושים. וזה כשלעצמו נותן לי תקווה, שאולי יום אחד, נפסיק לפחד מזה, ונתחיל לחיות. ונלמד שאהבה זו שאנו מעניקים זו לזה וזה לזו היא הדבר הקדוש ביותר.