1.10.2015

הביאנלה לאמנות יהודית עכשווית - חלק 2



עכשיו אפשר להתפנות לבחון את הביאנלה בעיניים ביקורתיות.
עצם קיומה של הביאנלה היא כבר בגדר חידוש גדול, יש שיגידו ימות המשיח (אני) ועצם הפתיחה וההתעניינות היא חשובה ודרמטית.
האמנית היקרה מהחלק הקודם ציינה בפני ששיקולי סגנון ומה בדיוק הדבר הזה מייצג עמדו לנגד עיניהם כשתהו האם ועד כמה להשתתף, אבל לפני שדנים באופי העבודה יש לציין את העובדה שעצם קיומה של התערוכה היא כבר התקדמות רבה. עצם הויכוח באיזה סגנון או אמירה צריכה הביאנלה להתמקד היא בדיוק תחילתה של מהפכה. ואם נלך רגע אחורה, אז לפני שלוש שנים לא היה פה כלום.

יום אחד כתבתי בגוגל "אמנות יהודית עכשווית". ולא מצאתי דבר. אני מבטיחה. וחשבתי שאני גאון שעליתי על השם הזה, ופתחתי בלוג ל"אמנות יהודית עכשווית". אואה, ששון ושמחה. הרגשתי שעוד שניה יורים עלי, ואני לא יודעת אם זה מכיוון ההגמוניה הדתית או מכיוון ההגמוניה האמנותית, כך או כך, הבנתי שאם אני רוצה לרכוש לי ידידים, אני חייבת לשנות את השם ומהר, עלו כמה הצעות, ולבסוף נבחר השם החביב והלא מחייב "למה דווקא" שהוא קיצור של למה דווקא אמנות, שהוא קיצור של דמה דווקא אמנות יהודית, שהוא בעצם, ניסיון לעשות אמנות יהודית עכשווית, ואם יותר מזה, אז לעשות אותה טוב, ולא רק זה, אלא להמשיך את השושלת ולהיות חלק מהשרשרת האיכותית של אמנים נפלאים שהפכו אותנו למי שאנו היום. וכן. להיות יהודים.

יש כאלה (הרב שרקי למשל) שאומרים שאי אפשר שהלכה תלך עם אמנות. פורת סלומון דיבר על זה בכתבה בהארץ בחודש האחרון, והסביר שם שאם יש מסגרת הלכתית מעליך, איך אפשר לתת לאמנות דרור? וזו הבעיה שהרבה מאוד אמנים נתקלים בה ונפגשים איתה מידי יום. בסופו של דבר, איך אפשר ליצור כשמסגרת החיים מעליך לא מאפשרת לך את זה.

אמנות יהודית עכשווית הוא ביטוי שקשה לאמנים יהודים עכשווים לחיות איתו כי הוא מתייגת אותם כמשהו בעייתי מאוד עם הקשרים סימבוליים וחברתיים שלא בטוח, וכנראה שהם לא מעוניינים להתחבא מאחוריו. הם היו רוצים להיות אמנים רגילים. אז הם יוצרים כמו אמנים רגילים והם לא מבינים שכל מה שיפה בהם הולך לאיבוד בטשטוש הזה. גם הביאנלה לאמנות יהודית עכשווית לוקה בתסמונת הזו ומנסה להידמות למגמות בולטות היום בעולם, מגמות אמריקאיות, פמיניסטיות,עכשוויות. ולמרות השיפור האדיר בהיקף התערוכה, בעומק שלה ובענין, היא עדיין לא חידוש עולמי. משום שיותר משהי אמנות יהודית עכשווית, היא אמנות עכשווית של יהודים. או יותר מדוייק. אמנות עכשווית בהשראת היהדות, וזה לא מאפשר לה להיות אמנות יהודית. כי כדי שהיא תהיה כזו היא צריכה להכיל יהודים שהם לא רק אמנים (למשל, שהרב שלי מבית הכנסת יבוא לראות אותה), או להכיל אמות מידה יהודיות (כמו ערכים מהמסורת היהודית) או לכל הפחות, לדבר בשפה של יהודים, ואחרי הכל, מי שיכנס לתערוכה יראה שהיא בסופו של דבר מדברת בשפה של אמנות. זהו נושא חשוב שאני אחזור עליו שוב ושוב, כי לדעתי זהו חומר הנפץ של היכולת לעשות אמנות יהודית. אם בכלל אפשר לעשות דבר כזה... (עוד נדון בזה).

מהסתכלות בעבודות, כל עבודה כשלעצמה עדיין טובה, מעניינת. (רובם של הדברים שראיתי, ובהחלט ניכר שיפור רב ומחשבה רבה בהעמדה והבחירה של העבודות), אבל כמכלול, איזה אמירה אמנותית מתקבלת?
בהקדמה לקטלוג של הביאנלה כותב רם עוזרי, יזם הביאנלה שהחוסר אמירה הוא מכוון, הוא מייצר פלורליזם תרבותי ומאפשר לכל אחד להגיד מהי היהדות בשבילו. אני חושבת שבשביל לייצר הד רציני וזעזוע בעולם האמנות (מה שלא יזיק לה בימים אלה) צריך לבוא עם אמירה סגנונית ברורה. כי להגיד הרבה זה כמו לא להגיד דבר.

מי שרוצה לקרוא עוד על הביאנלה יכול להיכנס לאתר שלה: http://www.jerusalembiennale.org/
והנה כתבה קצת יותר אינפורמטיבית, למי שרוצה להשלים מידע על הביאנלה http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001070655

חשוב לציין שהכתבה שלי לא באה לתת דיווח מלא על האירוע אלא רק את הפרשנות החברתית-תרבותית שלי על המתרחש במטרה לזהות מגמות חדשות ולעודד את העשייה בנושא, באופן האישי שלי.

הזריזות של הביאנלה והדיוק שלה אמנם ממצב אותה כשחקנית ראשונה בשוק האמנות היהודית העכשווית, אך חוסר האמירה הברורה שלה, ממקמת אותה כשחקנית משנה בלבד. קצת כמו אנחנו בסדר עם כל העולם, אבל איפה העוצמה שטמונה במסורת היהודית לשנות את העולם? ואיפה הניסיון לייצר סגנון אמנות שונה, פורץ דרך, מתריס ומתנגד לאמנות המקומית שכל כך לא יהודית (באופייה ובערכיה) ועושה משהו שלא קרה כאן מאז הזרמים המסעירים של המאה הקודמת. נדמה שההזדמנות לייצר משהו שונה הוחמצה על ידי מארגני ומשתתפי המיזם, ואולי, הם רק היו פה בשביל לסלול לנו את הדרך...



לפני מספר ימים ראיתי עבודה מדהימה של אוריין אורן גלסטר.
אורן- גלסטר יחד עם פורת סלומון ורונן יצחקי אצרו את אחת התערוכות בביאנלה הראשונה ב2013 והציגו בה את עבודותיהם. השבוע פגשתי אותה לצורך המחקר. הכי היה לי כיף שהיא היתה ממש נחמדה, ובכלל לא כמו שחושבים על אמניות עכשווית. והיא גם היתה ממש מעניינת. אני מקווה להקדיש לה פוסט מיוחד משלה כי היא באמת ראויה לזה.

https://vimeo.com/83422884

בואו נדבר על העבודה הזאת ועל האמנית הזאת, שכפי שאמרתי לה, בכלל לא יודעת שהיא מייצרת פה משהו שונה וחדש. ועושה להבנתי את ההיסטוריה של העם שלה. היא פשוט עושה את עצמה.
בניגוד למה שכתבתי על הביאנלה, בניסיון של האוצרים והאמנים להיות "שם", אני מרגישה שלמרות שאוריין מתכתבת עם אמנים עכשווים, היא לגמרי עושה את עצמה, ולמרות ההתכתבות הברורה היא אותנטית ואישית ועוצמתית.
ההתכנסות שלה פנימה מוציאה את המקוריות שכל כך נחוצה כאן. באופן שבו היא מגישה את הדברים, בעיסוק שלה ובדרך שלה היא מייצרת סגנון חדש, סגנון שכשיבואו לו תלמידים ומושפעים הוא יקבל הד וביטוי.

חשוב ללמוד ממנה.
אם רוצים לייצר סגנון חדש לא מספיק להתבונן החוצה, ולהעתיק, יש חשיבות רבה גם להתבוננות פנימה וליצירה של דברים חדשים ומקוריים. הדרך לעשות את זה, כך למדתי מאוריין, היא להפסיק להקשיב לכל המתרחש, ולהתבונן פנימה. לעולם הפנימי שלנו, לדימויים שנחרטו בנו ולסגנון המיוחד שלנו, ולאט לאט להוציא אותו החוצה. יש פה דרך חדשה ליצור, וזו הדרך של הגדולים. ואנגוך אם תרצו, פיקאסו, פולוק, ושאר השמות המוכרים לכם. ההתבוננות פנימה מכנסת אותנו אבל היא לא משכיחה את החוץ. היא פשוט נותנת לו אינטרפטציה אחרת. הגוף שלנו סופג דימויים מהמרחב, ומתרגם אותם לתוך עולם הערכים שלו. העיבוד הזה מייצר את השפה החדשה שאנו רוצים ליצור ומאפשר לנו לדבר באופן שונה, כך שהדי אן איי שלנו מוטבע בתוך העבודה. כך היצירה שלנו נהיית אותנטית יותר וחדשה יותר ומתאימה לרוח הזמן, ולא מחמיצה את הזמן. החיבור לציר הפנימי שלנו הוא הדרך לעשות אמנות טובה, נועזת, חדשנית, ואני מקווה שאוריין ודומים לה (ואני) יפרצו החוצה ויעשו שמות בעולם האמנות, כי יש לה ולנו את כל הסיכויים לעשות זאת.


בואו נדבר על הרצון לחזור לעיצוב, ולעשות את הדברים כמכלול שלם. כמו שהיה פעם, כשמונדריאן עשה שולחן, בית, וציור וראה בהם המחזה של אותו הדבר. גם כשאנו מדברים על יהדות, ועל חברה דתית, אנו מדברים על רעיון מאחד.

הביאנלה לאמנות יהודית עכשווית היא שלב שבדרך. שלב חשוב. מאפשר. אבל השלב הבא יהיה לחפש את הסגנון האמנותי הנכון, כזה שחיצוניותו יעיד על פנימיותו. הרי, כל הרעיון של היהדות הוא להאיר לעולם ולתת לו, ולא רק לקבל ממנו. ואם יש שוני ביהודי, הרי היא העבודה הפנימית שהיהודי עושה מהרגע שהוא קם בבוקר ועד שהוא מצחצח שיניים אזי חייבת להיות לו אמירה אמנותית בולטת. שונה. ייחודית. כפי שהוא ייחודי. אמירה שתחדש לעולם, ולא רק תיקח ממנו. סתם בשביל האיזון.



הביאנלה לאמנות יהודית עכשווית - ומסקנות על זהות מתפתחת




"אם יש אמנות יהודית עכשווית היא צריכה להיאמר בשקט".
את המשפט הזה אמרה לי אמנית יהודית עכשווית בעצמה. אמנית משום שהיא עושה אמנות. ולטעמי, היא עושה אותה היטב. יהודית- אם תרצה ואם לא תרצה היא כזו. ועכשווית- כי היא חיה. ויותר מזה- אם ג'וזף בויס הוא מקור ההשראה שלה, היא כנראה עכשווית יותר ממני. שעדיין תקועה בקוביזם.
אז למה אני מדברת על זה?
כי לפני יומיים יצאתי לראות את הביאנלה לאמנות יהודית עכשווית בירושלים. דבר שעשיתי בעבר, ובאתי שוב כדי "לסמן וי". רק שהפעם הופתעתי לטובה. כנראה שהאמרה בנוגע לציפיות עדיין רלוונטית, אבל באמת, היה שם משהו שלא היה בפעם הקודמת, ואני ארצה לדבר עליו. אבל לפני שאכנס בכל העומק למה שהתרחש בתערוכה, אדבר קודם על עצם קיומה, על המקום שזה מציב אותה בשדה האמנות העכשווית בארץ, על בחירת השם ועל ההתמודדות איתה, ועל המאבק בשדה, כפי שבורדיה הסביר זאת, כמרוץ אחר ההון התרבותי המוחזק בכל שדה, ובמקרה שלנו שדה האמנות.

שדה האמנות בישראל מנוהל כבר שנים על ידי גופים שמאל- חילוני- בורגני הגמוני ששולט במרחב האמנותי-עיצובי כבר שנים רבות. נחילים קטנים של השפעות חיצוניות מתחילות לחלחל פנימה, ועם הסדק הזה שצפוי להתרחב, ההגמוניה עשויה להתפרק. אך לפני שזה יקרה, יש לנו את הזכות לראות את התהליכים המרתקים שקורים בחברה, הכללית והדתית, וללמוד כמה דברים על שינויים חברתיים ופוליטים המתרחשים ממש מתחת לאפינו.

אם בתחילת הדרך דיברנו על קונפליקט. כזה שלא מאפשר לאמנים דתיים לפעול במרחב משום שההגדרה "אמן דתי" לא מתקיימת באף שדה, חוץ מאשר בשדה שלו עצמו, אז כעת אנו מדברים על ניסיונות גדולים יותר למקם את ה"אמן הדתי" בשדה האמנות הישראלי העכשווי, ואפילו הבינלאומי. איך צריך להיראות האמן הזה? זאת שאלה מתבקשת, בהנחה שהסכמתם להגדרה הכללית הגורסת שיש כזה דבר אמן דתי. ואם יש אחד לפחות, דתי, המעוניין לעשות אמנות, הרי שיש דבר כזה אמן דתי, מעצם השתייכותו לזהות שלו עצמו.
אז איך עושים אמנות דתית? איך קוראים לה? האם היא מובלעת של האמנות הכללית? שולית כפי ששפרבר מגדיר אותה? או נבואית כפי שהיינו מצפים מאנשים שבתוך אמונתם מצויה מציאות משיחית על טבעית... האם היא צריכה להיראות אחרת? או אולי להיעשות אחרת? או שמא האנשים שבתוכה יהיו נקיים מאגו ומהשפעות שליליות? ואולי ה"ייאוש" וה"טומאה" שמכרסמת באמנות הכללית תהיה דווקא מוארת, מחפשת אחר טהרה, ואופטימית כחלק ממערכת של אמונה בחיים, והרצון להיגאל ולהביא את העולם לשלום.
דווקא "אנשי השלום" מייצגים אמנות מנוונת, המראה את הצדדים האפלים של העולם, שלא חי עם עצמו בשלום, והרי שלום הוא קודם כל שקט פנימי, רצון להיטיב, והבנה שכל החלקים שווים. יש מן ההדיפה של חלקים אחרים באמנות העכשווית כאמירה של חוסר שלום, ואולי, ואולי דווקא אמנים דתיים הם אלה שיקחו חלק במהפכה השקטה והלא כל כך שקטה שמתרחשת כאן על פני האדמה, בניסיון להביא אמנות אחרת. בשלה יותר, שלמה יותר, נכונה יותר לאנשים ולעולם.


שנים רבות מנסים האמנים להביא משהו אותנטי, חי, חומרי, אבל עם רוח, וכזה שחוזר אחורה, משהו חייתי, טקסי, דתי!!!
זהו משאת נפשו של כל אמן. לתת חוויה כוללת לאמנות שלו, לשכנע, להיות חלק ממערכת ולהביא את הצופים שלו לתחושה עילאית ואמיתית. כזו שתיגע בצופה, תעורר בו השראה ותדבר אליו. מה אם לא חוויה דתית-מיסטית שמבקשת את אותם דברים כדי לבטא תחושה פנימית. כל אדם דתי, גם הרחוק מאמנות שנות אור, יודע את הדבר הזה ומבין את המשמעות של זה. כל ילד דתי יודע לדקלם עושה שלום במרומיו, ויודע להאמין שבית המקדש ירד מהשמים, ואליו ובתוכו יתפללו כל אנשי העולם, ירגישו את אלוהים ויתחברו אליו. הרי זה אוטופי. הרי זו החוויה של עולם האמנות. ואם פעם הסתפקו בבד ובשמן, הרי שהיום משתמשים בשאר החושים, ואין אמצעי שאינו קדוש כדי לקדש את המטרה. אני כאן כדי להרגיז את גדעון עפרת. ואת כל מי שכתב שאמנות דתית לא יכולה להתקיים. ואני אומרת את זה בביטחון מפני שאני יודעת שהוא יאהב אותי. אני גדלתי כדתיה, אבל חונכתי לאמנות חילונית. שהרי, לא היתה דרך אחרת בשנות ה80 ללמוד אמנות. בתיכון סגרנו את הדלת, כדי שלא יראו את התמונות ה"גסות" שאנחנו רואים במגמה, והמורה לאמנות תמיד היה קצת שונה, אחר, אאוטסיידר, בגיל 18.5 כבר ספגתי שנקר, ובגיל 15 הסתובבתי בתל אביב בתשוקה להיות חופשיה. אני אומרת את הדברים כי אני יודעת שביהדות הדתית מסתתר סוד גדול, ולאף אחד, אפילו לי, אין את האומץ לפתוח אותו ולממש את החזון.

לפני כ8 שנים יזמתי ערב, שהיה הראשון בסדרה, בשם "האם יש דבר כזה אדריכלות יהודית"? נדמה שבכל פעם שבו אנו עוסקים בחומר אנחנו מתקפלים. זזים באי נוחות בכיסא, ולא מסוגלים להגיד- אני יוצר יהודי. כי היצירה היא החיים? כי הפסל? כי מה? כי למה אין יצירה יהודית? ולמה לקשט זה עוול?

הערב היה תחושה דתית- מסטית חזקה שהתעוררה אצלי באותה שנה, והרגשתי צורך לשתף אותה. הבנה עמוקה שאין טעם לצום עוד. שהסיפור נגמר. שמי שרוצה שיבנה, ושאם רוצים לבנות צריך להחליט על סגנון, ושעם כל הכבוד לבית המקדש השני שהיה מאוד יפה והכל, זה היה ממש מזמן, ולגמר יצא מהאופנה, ואחרי הכל, הורדוס בנה אותו והורדוס היה טעם די קלאסי ומיושן. אז עם כל הכבוד, לא רואה שום טעם בלעצב בית מקדש עם עמודים יוונים. אבל היה לי ברור שצריך לבנות אותו, וצריך להתחיל לדבר על הנושא. טיפשי מצידי לצום כשאפשר לעשות דברים.

אז היום אני לא צמה. תקראו לי חילונית. או פוסט- דתית. אבל האמונה שלי אומרת שאין טעם במחוות גלותיות שמשאירות אותנו מאחור, וצום, הוא בהחלט אמירה גלותית.

הדיבור על בית המקדש, בסוכות, אולי יפתיע אתכם. אבל מצד שני, על רקע המהומות בהר הבית הוא דווקא מאוד אקטואלי. אין יהודי שלא חולם על בניית המקדש, (יש, אבל יהודי דתי עושה זאת מספר פעמים ביום בתפילה ובברכה) ובסופו של דבר, זה תשתית האמונה היהודית- דתית. בעוד זרמים יהודים חילוניים, משכו החוצה מהיהדות, זרמים דתיים אימצו את היהדות ודבקו בה. אם אין דבר כזה אמנות יהודית, אז אין דבר כזה יהדות, כי אם יש דרך יהודית, חייבת להיות לה דרך ביטוי באמנות. זה כבד. זה מעיק. אבל זה חייב לקרות. ואם מבין שתי הקבוצות קבוצה אחת בחרה להשתיק את הקול היהודי, והשניה בחרה לקרוא לה בשמו, הרי שיש באחריותה לייצר אמנות שתייצג אותה. כי די כבר בלי אמנות. זה משעמם. וזה באמת, בורח מהחיים עצמם. מפחיד, מרגש, מסעיר, מלא ברגש, באמונה ובאהבה. 

6.2.2015

עוברים דירה


שלום לכולם,
הבלוג עובר דירה. לא קל לו, כמו לכל אחד מכם. הוא מבולבל, לא בטוח בעצמו, ולא יודע איך יהיה לו במקום החדש.
גם אם לא מושלם פה, הוא כבר די התרגל. לצבע, למבנה, לכל התקלות שיש כאן, ואפילו לשכנים.
הוא לא רוצה לעזוב. כלומר הוא רוצה! הוא תמיד חלם על מקום משלו, על דרך עצמאית שתביא אותו לידי ביטוי,
ובכלל להרגיש שהוא במקום הראוי לו.. בסביבה מתאימה, בחברה תומכת, בצבעים נעימים ובהירים, ובמקום שבו יוכל לצמוח, להתפתח, ולהכיר המון אנשים חדשים, אבל עכשיו, כשהוא רגע לפני הוא קצת מפחד.. האם הצבע יתאים לו? האם המבנה החדש הוא נכון בשבילו? וזה באמת יהיה מה שרצה? ומה יקרה אם זה לא יהיה מתאים והוא ימצא את עצמו שוב, באותו המקום...




תורת התארים השלילית

תורת התארים השלילית בהשראת הרמב"ם 

אחרי חצי שנה מתוחה, בחיפוש אחר "אמנות יהודית" אותנטית, עכשווית, נכונה.. הבנתי דבר אחד. אין דבר כזה.
אין דבר כזה אמנות יהודית. לא בגלל שאין דבר כזה אמנות, או יהדות. אלא בגלל שהמושא גדול מהכלי. אין דבר כזה לנסות להכליל מונח כל כך רחב לתוך מושג כה מופשט. ואנו נאלצים לחתוך. בדימוי, או בתוכן.
כיוון שאנני רוצה לחתוך בתוכן, כי מי אני וכו'. אחתוך בצורה. ולכן, אין דבר כזה אמנות יהודית. ואז גם לא עכשווית.
כי זה מונח רחב. מידי. ואני לא יכולה להכיל בתוכו את הכל.

מן הון להון, קיבלתי החלטה שאם לא אוכל להגיד מהי אמנות יהודית, אולי אוכל להגיד מהי לא.
כשמאחורי הרמב"ם, הוגי דעות יוונים כמו אריסטו, ורבים שאינם מיודעי שם, אני הולכת על שיטת השלילה.
במקום להגיד- מהי אמנות יהודית, אני אגיד מהי לא אמנות יהודית. ומתוך הלאו נבין את ההן.
כי מה לא הרבה יותר קל להגיד ממה כן.

הנה למשל:
עגל הזהב הוא לא יהודי.  קל, לא?
לא בהכרח.

כדי להבין מה לא נחשב כאמנות יהודית, חשוב להבין את הצד השני. חשוב שלא ניקח את הפסולת של עולם האמנות. כי הרי, אמנות יהודית כשלעצמה לא נחשבת "אמנות" בשדה הכללי. אם כך- אמנות יהודית היא לא אמנות. וזה הלאו הראשון שאנחנו מוצאים.