"אם יש אמנות יהודית עכשווית היא צריכה להיאמר בשקט".
את המשפט הזה אמרה לי אמנית יהודית עכשווית בעצמה. אמנית משום שהיא עושה אמנות. ולטעמי, היא עושה אותה היטב. יהודית- אם תרצה ואם לא תרצה היא כזו. ועכשווית- כי היא חיה. ויותר מזה- אם ג'וזף בויס הוא מקור ההשראה שלה, היא כנראה עכשווית יותר ממני. שעדיין תקועה בקוביזם.
אז למה אני מדברת על זה?
כי לפני יומיים יצאתי לראות את הביאנלה לאמנות יהודית עכשווית בירושלים. דבר שעשיתי בעבר, ובאתי שוב כדי "לסמן וי". רק שהפעם הופתעתי לטובה. כנראה שהאמרה בנוגע לציפיות עדיין רלוונטית, אבל באמת, היה שם משהו שלא היה בפעם הקודמת, ואני ארצה לדבר עליו. אבל לפני שאכנס בכל העומק למה שהתרחש בתערוכה, אדבר קודם על עצם קיומה, על המקום שזה מציב אותה בשדה האמנות העכשווית בארץ, על בחירת השם ועל ההתמודדות איתה, ועל המאבק בשדה, כפי שבורדיה הסביר זאת, כמרוץ אחר ההון התרבותי המוחזק בכל שדה, ובמקרה שלנו שדה האמנות.
שדה האמנות בישראל מנוהל כבר שנים על ידי גופים שמאל- חילוני- בורגני הגמוני ששולט במרחב האמנותי-עיצובי כבר שנים רבות. נחילים קטנים של השפעות חיצוניות מתחילות לחלחל פנימה, ועם הסדק הזה שצפוי להתרחב, ההגמוניה עשויה להתפרק. אך לפני שזה יקרה, יש לנו את הזכות לראות את התהליכים המרתקים שקורים בחברה, הכללית והדתית, וללמוד כמה דברים על שינויים חברתיים ופוליטים המתרחשים ממש מתחת לאפינו.
אם בתחילת הדרך דיברנו על קונפליקט. כזה שלא מאפשר לאמנים דתיים לפעול במרחב משום שההגדרה "אמן דתי" לא מתקיימת באף שדה, חוץ מאשר בשדה שלו עצמו, אז כעת אנו מדברים על ניסיונות גדולים יותר למקם את ה"אמן הדתי" בשדה האמנות הישראלי העכשווי, ואפילו הבינלאומי. איך צריך להיראות האמן הזה? זאת שאלה מתבקשת, בהנחה שהסכמתם להגדרה הכללית הגורסת שיש כזה דבר אמן דתי. ואם יש אחד לפחות, דתי, המעוניין לעשות אמנות, הרי שיש דבר כזה אמן דתי, מעצם השתייכותו לזהות שלו עצמו.
אז איך עושים אמנות דתית? איך קוראים לה? האם היא מובלעת של האמנות הכללית? שולית כפי ששפרבר מגדיר אותה? או נבואית כפי שהיינו מצפים מאנשים שבתוך אמונתם מצויה מציאות משיחית על טבעית... האם היא צריכה להיראות אחרת? או אולי להיעשות אחרת? או שמא האנשים שבתוכה יהיו נקיים מאגו ומהשפעות שליליות? ואולי ה"ייאוש" וה"טומאה" שמכרסמת באמנות הכללית תהיה דווקא מוארת, מחפשת אחר טהרה, ואופטימית כחלק ממערכת של אמונה בחיים, והרצון להיגאל ולהביא את העולם לשלום.
דווקא "אנשי השלום" מייצגים אמנות מנוונת, המראה את הצדדים האפלים של העולם, שלא חי עם עצמו בשלום, והרי שלום הוא קודם כל שקט פנימי, רצון להיטיב, והבנה שכל החלקים שווים. יש מן ההדיפה של חלקים אחרים באמנות העכשווית כאמירה של חוסר שלום, ואולי, ואולי דווקא אמנים דתיים הם אלה שיקחו חלק במהפכה השקטה והלא כל כך שקטה שמתרחשת כאן על פני האדמה, בניסיון להביא אמנות אחרת. בשלה יותר, שלמה יותר, נכונה יותר לאנשים ולעולם.
שנים רבות מנסים האמנים להביא משהו אותנטי, חי, חומרי, אבל עם רוח, וכזה שחוזר אחורה, משהו חייתי, טקסי, דתי!!!
זהו משאת נפשו של כל אמן. לתת חוויה כוללת לאמנות שלו, לשכנע, להיות חלק ממערכת ולהביא את הצופים שלו לתחושה עילאית ואמיתית. כזו שתיגע בצופה, תעורר בו השראה ותדבר אליו. מה אם לא חוויה דתית-מיסטית שמבקשת את אותם דברים כדי לבטא תחושה פנימית. כל אדם דתי, גם הרחוק מאמנות שנות אור, יודע את הדבר הזה ומבין את המשמעות של זה. כל ילד דתי יודע לדקלם עושה שלום במרומיו, ויודע להאמין שבית המקדש ירד מהשמים, ואליו ובתוכו יתפללו כל אנשי העולם, ירגישו את אלוהים ויתחברו אליו. הרי זה אוטופי. הרי זו החוויה של עולם האמנות. ואם פעם הסתפקו בבד ובשמן, הרי שהיום משתמשים בשאר החושים, ואין אמצעי שאינו קדוש כדי לקדש את המטרה. אני כאן כדי להרגיז את גדעון עפרת. ואת כל מי שכתב שאמנות דתית לא יכולה להתקיים. ואני אומרת את זה בביטחון מפני שאני יודעת שהוא יאהב אותי. אני גדלתי כדתיה, אבל חונכתי לאמנות חילונית. שהרי, לא היתה דרך אחרת בשנות ה80 ללמוד אמנות. בתיכון סגרנו את הדלת, כדי שלא יראו את התמונות ה"גסות" שאנחנו רואים במגמה, והמורה לאמנות תמיד היה קצת שונה, אחר, אאוטסיידר, בגיל 18.5 כבר ספגתי שנקר, ובגיל 15 הסתובבתי בתל אביב בתשוקה להיות חופשיה. אני אומרת את הדברים כי אני יודעת שביהדות הדתית מסתתר סוד גדול, ולאף אחד, אפילו לי, אין את האומץ לפתוח אותו ולממש את החזון.
לפני כ8 שנים יזמתי ערב, שהיה הראשון בסדרה, בשם "האם יש דבר כזה אדריכלות יהודית"? נדמה שבכל פעם שבו אנו עוסקים בחומר אנחנו מתקפלים. זזים באי נוחות בכיסא, ולא מסוגלים להגיד- אני יוצר יהודי. כי היצירה היא החיים? כי הפסל? כי מה? כי למה אין יצירה יהודית? ולמה לקשט זה עוול?
הערב היה תחושה דתית- מסטית חזקה שהתעוררה אצלי באותה שנה, והרגשתי צורך לשתף אותה. הבנה עמוקה שאין טעם לצום עוד. שהסיפור נגמר. שמי שרוצה שיבנה, ושאם רוצים לבנות צריך להחליט על סגנון, ושעם כל הכבוד לבית המקדש השני שהיה מאוד יפה והכל, זה היה ממש מזמן, ולגמר יצא מהאופנה, ואחרי הכל, הורדוס בנה אותו והורדוס היה טעם די קלאסי ומיושן. אז עם כל הכבוד, לא רואה שום טעם בלעצב בית מקדש עם עמודים יוונים. אבל היה לי ברור שצריך לבנות אותו, וצריך להתחיל לדבר על הנושא. טיפשי מצידי לצום כשאפשר לעשות דברים.
אז היום אני לא צמה. תקראו לי חילונית. או פוסט- דתית. אבל האמונה שלי אומרת שאין טעם במחוות גלותיות שמשאירות אותנו מאחור, וצום, הוא בהחלט אמירה גלותית.
הדיבור על בית המקדש, בסוכות, אולי יפתיע אתכם. אבל מצד שני, על רקע המהומות בהר הבית הוא דווקא מאוד אקטואלי. אין יהודי שלא חולם על בניית המקדש, (יש, אבל יהודי דתי עושה זאת מספר פעמים ביום בתפילה ובברכה) ובסופו של דבר, זה תשתית האמונה היהודית- דתית. בעוד זרמים יהודים חילוניים, משכו החוצה מהיהדות, זרמים דתיים אימצו את היהדות ודבקו בה. אם אין דבר כזה אמנות יהודית, אז אין דבר כזה יהדות, כי אם יש דרך יהודית, חייבת להיות לה דרך ביטוי באמנות. זה כבד. זה מעיק. אבל זה חייב לקרות. ואם מבין שתי הקבוצות קבוצה אחת בחרה להשתיק את הקול היהודי, והשניה בחרה לקרוא לה בשמו, הרי שיש באחריותה לייצר אמנות שתייצג אותה. כי די כבר בלי אמנות. זה משעמם. וזה באמת, בורח מהחיים עצמם. מפחיד, מרגש, מסעיר, מלא ברגש, באמונה ובאהבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה