22.9.2013

מניפסט ראשון - אמנות מחייבת

מניפסט מס' 1 

קוראים יקרים.
אני יודעת שקשה לכם להתרכז יותר מכמה שורות. אבל לאלה מכם ששורדים. היום ראיתי אנשים שלא יכלו להתאפק ולהתנהג יפה אפילו כמה דקות. אני עומדת לומר דברים שחוקים. עמדתי בתור ליציאה מחנייה של תערוכה גדולה. לא משהו מיוחד. אבל היה אחרי 11 בלילה, וכולם היו עייפים. מישהו קצת התעכב בתשלום הקופות, עד שמישהו צפצף לו בפראות מאחוריו. מילא זה, זה תמיד קורה, אחד אידיוט. הרי ברור שאף אחד לא יזוז כי צפצפת, אבל בסדר, שחרר לחץ. אתה אחד. אבל אז כמו מקהלה, כל מי שעמד שם איזה עשרים רכבים מתחילים לצפצף בניסיון לדחוף את הדבר הזה עם גלי הקול. כאילו, מה נראה לכם? שהוא יזוז כי צפצפתם? אף אחד לא שם לב שיש שם בעיה וצריך, לא עלינו.. כמה רגעים, לחכות?

***

אני מספרת לכם את זה כי אחרי שזה קרה הרגשתי פתאום מאוד עצובה. למה כולם מסביבי מתנהגים ככה? למה לאף אחד אין כוח? אין סבלנות? מה יש? למה אנשים רבים כל כך מגיבים בכזאת אלימות כלפי חולשה או עיכוב של מישהו אחר, שבמקרה, ממש במקרה הוא עמד שם ולא אתם. לא אכפת לי שתגידו שאני תמימה, או נאיבית, או סתם מורה שמנסה לחנך את כולם (איפה, הלוואי...) אבל ברור שמשהו כאן ממש לא תקין. ונמאס לי להתחסד על טוב הלב שלי, ועל הרצון שלי להיות בסדר. ונמאס מתרבות הגועל הזאת שלא רואה את האחר ממטר רק כי הוא אחר.
באותה תקרית היו יכולים להיות יריות. ויש פה גם צד שמח. כי מישהו שרצה לעזור לי להשתלב משמאל עצר את התנועה, אבל מישהו אחר שראה זאת כמטרד המשיך לנסוע. אז העוזר שלי קילל, והנסען כמעט דרס. והעוזר איים, והנסען עשה לו אצבע. ומרוב רצון טוב שלא יודע את הדרך העוזר פשוט צעק לו: " תוציא רובה נראה אותך!". ואם היה לו רובה אולי הוא היה יורה, כי מה 'כפת לו? אנחנו במערב הפרוע.

ולמה אני מספרת את זה?

כי על זה בדיוק אני רוצה לדבר! על קודים של התנהגות שיוצרים מבנה של חברה שיודעת להתנהל.
אזרחי ישראל. רוצים לזרוק את הדת? בסדר. את אלוהים? הוא יחיה. אבל אתם הורגים אחד את השני כמו חיות, וזה כבר הרבה יותר גרוע. איש את רעהו חיים בלעו.

הגיע הזמן לחזור ללמוד איך מתנהגים.
להלן המניפסט הראשון שלי שנכתב לפני שנתיים, אך ערכתי בו מספר שינויים. אני מגישה אותו עכשיו עם קצת היסוס בלב. מקווה שהוא יעשה את דרכו למקומות הנכונים.

ניתן להורדה תוך שמירה על זכויות היוצרים






(בגרסה הקודמת עיבדתי את הטקסט, אבל בקריאה חוזרת אני מביאה את הטקסט המקורי, שהוא אולי מחוספס יותר אך גם אמיתי יותר)


































מותר לשימוש, להורדה, לקריאה ולהדפסה.
בכל מקרה אחר יש להיוועץ עימי. אנא שמרו על זכויות היוצרים ועל כבוד היוצרת.

* מחילה על הפסיקים הלא מאורגנים, הרצון להוציא את זה כעת, היה דחוף יותר. בע"ה יטופל.



21.9.2013

הביאנלה לאמנות יהודית עכשווית - מפגש עם יוצר 1#


שלום לכם.
אני רוצה להציג בפניכם אמן יקר ומעניין שפגשתי בסיור שנערך למורים לאמנות בביאנלה.
תכירו את יואל תורג'מן. יהודי ירושלמי צרפתי, יוצר וגר בירושלים. יואל הוא בן לאב שעסק בדפוס, ולסבא שהיה חזן.
במשך שלושים שנה הוא עסק בעיצוב, צילום וטיפוגרפיה ובשנים האחרונות הוא בעיקר מצייר.
יואל עובד בטכניקה מעורבת, המשלבת צילום, ציור והדפסה, שילוב הממחיש את כל מיומנותיו כמעצב, צלם וגרפיקאי. את עבודותיו הוא דולה מהשטח, בעיקר מיערות בהם הוא נוהג להתבודד. הוא מערבב בין מיקרו למקרו עד שנוצרת תחושה מטאפיזית.
יואל, לא מנסה להעביר מסר, לדבריו הוא מחפש את הרגע (ומה יותר עכשווי מזה?) ומייצר אמנות פתוחה.

כששאלנו את יואל על הביוגרפיה שלו, או הרקע שלו הוא חייך וביקש להתרכז בעבודותיו.
אז כך נעשה..

צילום ועריכה: חן הורק









ואולי נכשלתי, כי שוב לא יכולתי שלא להראות לכם את האמן ביחד עם יצירותיו, בהקשר הזה זה הופך למעניין עוד יותר.
אלו שתי היצירות של האמן שמופיעות כחלק מהתערוכה "צמאה נפשי" המציגה בהיכל שלמה בירושלים, כחלק מהביאנלה הנוכחית.

ואולי אני לא רוצה לדבר על עבודותיו של יואל, כדי שהן ידברו בעצמן. אמנות טובה לא צריכה מילים.
לעבודות נוספות של יואל : https://www.facebook.com/yoel.tordjman

* * *




17.9.2013

חלק ב- מניפסטים


שלום לכולם. כפי שהבטחתי, אני מביאה בפניכם סדרה חדשה של כתבות העוסקות באמנות יהודית עכשווית.
וכפי שכבר כתבתי, זה לא יהיה קל. רק לקחת כל מילה בעצמה זה מבצע חילוץ גדול. להגדיר מהי אמנות זה כמו להגדיר מהי אהבה (אמרה נורית סרקיס-בנק אוצרת ראשית במוזיאון לאמנות יהודית בהיכל שלמה בירושלים במסגרת הביאנלה שעוד מעט אספר עליה), מהי יהדות אני אפילו לא מתיימרת להגדיר.. ואמנות עכשווית שהיא גם יהודית.. התעייפתי. 

**

במסגרת הפרק הנוכחי אציג כמה טקסטים שכתבתי בשנתיים האחרונות, לטקסטים הנ"ל קראתי מניפסטים (מנשרים בעברית), משום שהייתי רוצה שיראו אותם ככאלה. למי שמכיר קצת את ההיסטוריה של האמנות המערבית בשלהי המאה ה19- תחילת המאה ה20, וודאי יודע את השימוש הפוליטי-חברתי של אותם "מנשרים" במסגרת תנועות אמנותיות- חברתיות שקמו השכם והערב באותה תקופה (ומי שלא- אשלח אתכם לקרוא את הסדרה המעולה של האוניברסיטה הפתוחה 'אמנות בעידן המודרני').  אהבתי את הרצינות שבה התייחסו אותם אמנים ליצירותיהם. הייתה בזה תקווה שהאמנות היא בעלת השפעה על החברה. לצערי היום, לאמנות החזותית השפעה מצומצמת על הקהל הרחב שמכיר בעיקר את וואנגוך שפעל בסוף המאה ה18, ואת פיקאסו מתחילת המאה ה20. מה שבטוח שהם כבר לא עכשווים (לא במובן שיצירותיהם לא רלוונטיות, אלא במובן שהם לא יוצרים עכשווים). 
ואם לא השתכנעתם, תעשו השוואה עם עולם האמנות בתחום המוזיקה, שמרוב שהוא חלק מהחיים הוא כבר לא נקרא אמנות (וזו אולי ההצלחה שלו). ראו כמה כולנו מכירים יוצרים עכשווים, מפורסמים יותר או פחות, עד כמה התקשורת נותנת להם מקום, וכמה היצירה שלהם פוריה וחשופה. האם תוכלו למנות לי שמות של יוצרים חזותיים (מכל מדיה שהיא) עכשווים? 

במניפסטים אותם אביא בהמשך, יש בעיקר הצהרת כוונות. היא נובעת מבלבול שאני מרגישה מהמפגש עם האמנות העכשווית. לאמנות העכשווית אין כללים. אחותה הפוסט מודרנית הגדולה שברה לה אותם. כעת אין מי שיאמר מה יעשה ומה לא יעשה, הכל מותר. 
הרקע לכתיבת המניפסטים נבע מתוך רצון ליצור שוב כללים חדשים באמנות. לחזור למה שחסר לי כל כך והוא לדבר שוב עם הקהל ובעיקר, לדבר אמת. 
אם יש משהו שהיהדות יודעת לעשות היטב זה לקבוע כללים. 

** 

לפני יומיים ביקרתי בביאנלה לאמנות יהודית עכשווית. וואלה, לא ידעתי שהיא קיימת, והופתעתי לגלות אנשים רבים הרואים צורך לשים  את שלושת האייקונים האלה בשורה אחת ולנסות לראות מה יקרה. בפוסט זה ופוסטים הבאים אדבר על המשמעות של ביאנלה זו, ארשום קצת חוויות ואציג בפניכם אמן מקסים שפגשתי במסגרת יום עיון מיוחד למורי מגמת האמנות בביאנלה בירושלים. 

**

הביאנלה לאמנות יהודית עכשווית
אירוע אמנותי המתרחש אחת לשנתיים, במקור מתייחס לביאנלה הותיקה בונציה לאמנות עכשווית. את הביאנלה יזם והפיק רם עוזרי. רם כנראה הרגיש שהגיע הזמן ויצר את התשתית לשיח רב ממדי שכזה. 

**

האם אנחנו אנחנו- או מנסים להיות מישהו אחר?




*הצופה=האחר. לוינס. 
-



אמנות ויהדות- הילכו שניהם יחדיו? 
בחלק הבא באותו נושא, אביא כמה אמנים שמשתתפים (או שהיו צריכים להשתתף) בביאנלה לאמנות עכשווית, הילה קרבלניקוב, רועי מרגליות, שבמקרה אני מכירה אישית. יש למה לחכות  
- נאצור לנו כאן תערוכה קטנה שתנסה לספר את הסיפור של האמנות היהודית העכשווית. 
טוב, זה ממש מתיימר, אגדיר זאת כך. באמצעות היצירות שאעלה כאן, יעלו שאלות שעוסקות בסוגיות עליהם דיברנו עד כה. קצה דרך בניסיון לדבר אמנות יהודית. עכשווית.  

כך יותר טוב. 

חג שמח לכל בית ישראל. 




וכמחווה לאמנות יהודית- הפעם אין תמונות :)