מניפסט מס' 1
קוראים יקרים.
אני יודעת שקשה לכם להתרכז יותר מכמה שורות. אבל לאלה מכם ששורדים. היום ראיתי אנשים שלא יכלו להתאפק ולהתנהג יפה אפילו כמה דקות. אני עומדת לומר דברים שחוקים. עמדתי בתור ליציאה מחנייה של תערוכה גדולה. לא משהו מיוחד. אבל היה אחרי 11 בלילה, וכולם היו עייפים. מישהו קצת התעכב בתשלום הקופות, עד שמישהו צפצף לו בפראות מאחוריו. מילא זה, זה תמיד קורה, אחד אידיוט. הרי ברור שאף אחד לא יזוז כי צפצפת, אבל בסדר, שחרר לחץ. אתה אחד. אבל אז כמו מקהלה, כל מי שעמד שם איזה עשרים רכבים מתחילים לצפצף בניסיון לדחוף את הדבר הזה עם גלי הקול. כאילו, מה נראה לכם? שהוא יזוז כי צפצפתם? אף אחד לא שם לב שיש שם בעיה וצריך, לא עלינו.. כמה רגעים, לחכות?
***
אני מספרת לכם את זה כי אחרי שזה קרה הרגשתי פתאום מאוד עצובה. למה כולם מסביבי מתנהגים ככה? למה לאף אחד אין כוח? אין סבלנות? מה יש? למה אנשים רבים כל כך מגיבים בכזאת אלימות כלפי חולשה או עיכוב של מישהו אחר, שבמקרה, ממש במקרה הוא עמד שם ולא אתם. לא אכפת לי שתגידו שאני תמימה, או נאיבית, או סתם מורה שמנסה לחנך את כולם (איפה, הלוואי...) אבל ברור שמשהו כאן ממש לא תקין. ונמאס לי להתחסד על טוב הלב שלי, ועל הרצון שלי להיות בסדר. ונמאס מתרבות הגועל הזאת שלא רואה את האחר ממטר רק כי הוא אחר.
באותה תקרית היו יכולים להיות יריות. ויש פה גם צד שמח. כי מישהו שרצה לעזור לי להשתלב משמאל עצר את התנועה, אבל מישהו אחר שראה זאת כמטרד המשיך לנסוע. אז העוזר שלי קילל, והנסען כמעט דרס. והעוזר איים, והנסען עשה לו אצבע. ומרוב רצון טוב שלא יודע את הדרך העוזר פשוט צעק לו: " תוציא רובה נראה אותך!". ואם היה לו רובה אולי הוא היה יורה, כי מה 'כפת לו? אנחנו במערב הפרוע.
ולמה אני מספרת את זה?
כי על זה בדיוק אני רוצה לדבר! על קודים של התנהגות שיוצרים מבנה של חברה שיודעת להתנהל.
אזרחי ישראל. רוצים לזרוק את הדת? בסדר. את אלוהים? הוא יחיה. אבל אתם הורגים אחד את השני כמו חיות, וזה כבר הרבה יותר גרוע. איש את רעהו חיים בלעו.
הגיע הזמן לחזור ללמוד איך מתנהגים.
להלן המניפסט הראשון שלי שנכתב לפני שנתיים, אך ערכתי בו מספר שינויים. אני מגישה אותו עכשיו עם קצת היסוס בלב. מקווה שהוא יעשה את דרכו למקומות הנכונים.
(בגרסה הקודמת עיבדתי את הטקסט, אבל בקריאה חוזרת אני מביאה את הטקסט המקורי, שהוא אולי מחוספס יותר אך גם אמיתי יותר)
מותר לשימוש, להורדה, לקריאה ולהדפסה.
בכל מקרה אחר יש להיוועץ עימי. אנא שמרו על זכויות היוצרים ועל כבוד היוצרת.
* מחילה על הפסיקים הלא מאורגנים, הרצון להוציא את זה כעת, היה דחוף יותר. בע"ה יטופל.
קוראים יקרים.
אני יודעת שקשה לכם להתרכז יותר מכמה שורות. אבל לאלה מכם ששורדים. היום ראיתי אנשים שלא יכלו להתאפק ולהתנהג יפה אפילו כמה דקות. אני עומדת לומר דברים שחוקים. עמדתי בתור ליציאה מחנייה של תערוכה גדולה. לא משהו מיוחד. אבל היה אחרי 11 בלילה, וכולם היו עייפים. מישהו קצת התעכב בתשלום הקופות, עד שמישהו צפצף לו בפראות מאחוריו. מילא זה, זה תמיד קורה, אחד אידיוט. הרי ברור שאף אחד לא יזוז כי צפצפת, אבל בסדר, שחרר לחץ. אתה אחד. אבל אז כמו מקהלה, כל מי שעמד שם איזה עשרים רכבים מתחילים לצפצף בניסיון לדחוף את הדבר הזה עם גלי הקול. כאילו, מה נראה לכם? שהוא יזוז כי צפצפתם? אף אחד לא שם לב שיש שם בעיה וצריך, לא עלינו.. כמה רגעים, לחכות?
***
אני מספרת לכם את זה כי אחרי שזה קרה הרגשתי פתאום מאוד עצובה. למה כולם מסביבי מתנהגים ככה? למה לאף אחד אין כוח? אין סבלנות? מה יש? למה אנשים רבים כל כך מגיבים בכזאת אלימות כלפי חולשה או עיכוב של מישהו אחר, שבמקרה, ממש במקרה הוא עמד שם ולא אתם. לא אכפת לי שתגידו שאני תמימה, או נאיבית, או סתם מורה שמנסה לחנך את כולם (איפה, הלוואי...) אבל ברור שמשהו כאן ממש לא תקין. ונמאס לי להתחסד על טוב הלב שלי, ועל הרצון שלי להיות בסדר. ונמאס מתרבות הגועל הזאת שלא רואה את האחר ממטר רק כי הוא אחר.
באותה תקרית היו יכולים להיות יריות. ויש פה גם צד שמח. כי מישהו שרצה לעזור לי להשתלב משמאל עצר את התנועה, אבל מישהו אחר שראה זאת כמטרד המשיך לנסוע. אז העוזר שלי קילל, והנסען כמעט דרס. והעוזר איים, והנסען עשה לו אצבע. ומרוב רצון טוב שלא יודע את הדרך העוזר פשוט צעק לו: " תוציא רובה נראה אותך!". ואם היה לו רובה אולי הוא היה יורה, כי מה 'כפת לו? אנחנו במערב הפרוע.
ולמה אני מספרת את זה?
כי על זה בדיוק אני רוצה לדבר! על קודים של התנהגות שיוצרים מבנה של חברה שיודעת להתנהל.
אזרחי ישראל. רוצים לזרוק את הדת? בסדר. את אלוהים? הוא יחיה. אבל אתם הורגים אחד את השני כמו חיות, וזה כבר הרבה יותר גרוע. איש את רעהו חיים בלעו.
הגיע הזמן לחזור ללמוד איך מתנהגים.
להלן המניפסט הראשון שלי שנכתב לפני שנתיים, אך ערכתי בו מספר שינויים. אני מגישה אותו עכשיו עם קצת היסוס בלב. מקווה שהוא יעשה את דרכו למקומות הנכונים.
 |
| ניתן להורדה תוך שמירה על זכויות היוצרים |
(בגרסה הקודמת עיבדתי את הטקסט, אבל בקריאה חוזרת אני מביאה את הטקסט המקורי, שהוא אולי מחוספס יותר אך גם אמיתי יותר)
מותר לשימוש, להורדה, לקריאה ולהדפסה.
בכל מקרה אחר יש להיוועץ עימי. אנא שמרו על זכויות היוצרים ועל כבוד היוצרת.
* מחילה על הפסיקים הלא מאורגנים, הרצון להוציא את זה כעת, היה דחוף יותר. בע"ה יטופל.
