מה עם מדעי הרוח

אני יושבת לי וכותבת את התזה. לקח לי 8 שעות להתיישב ולנקות את הראש בשביל לעשות אותה. אף אחד חוץ ממני ומכמה אמנים לא חושבים שזה בכלל חשוב. לכתוב עבודה על אמנות יהודית. הרי אין בכלל דבר כזה... אז למה לעסוק במקצוע כל כך מיותם ולא רווחי, ואפעס, גם לא ממש מעניין...
גם אני למעשה חשבתי ככה כל היום, בחלקו הראשון הייתי עייפה. בחלקו השני ניקיתי את הבית. ובשלישי הייתי עסוקה בלחשוב איך להרוויח יותר כסף, כי מה לעשות, בתחומים האלה זה כבר לא עושה הרבה רוח... אין בזה יוקרה. אין מלגות ענק, וגם לא ספריה מפוארת. מצאתי איזה כמה ספרים מאובקים בספריה של בר אילן. אחר כך היה צריך לאכול משהו, וגם זה לקח זמן. אחרי זה חשבתי על כסף. מחשבה שלא ממש עזרה לי לשכוח מהכל ולשקוע בכתיבה. עד שבסוף זה קרה. הבית היה נקי, הבטן מלאה, לא הצלחתי לפתור את בעיות המדינה וגם לא את בעיותיי הכלכליות וברגע של הבנה התנתקתי מהכל וכתבתי. כתבתי על אמנים שרוצים לעשות ולא יכולים, על פערים היסטוריים בין תרבויות, ועל איך התגלגלנו לעם. עברתי על מצרים, ועל יוון, על בתי כנסת עתיקים בסוריה, והרגשתי מאושרת. איך כל זה התחבר לו למשהו אחד גדול ואצילי אצלי בדף, ואיך פתאום הדברים מתבהרים. דבר שחיכיתי לו כל הקיץ, כשישבתי שעות בספריה ובהיתי במסך הלבן, בין אזעקה לאזעקה. אל תוותרו על תזה.. היא מייסרת, מתסכלת, ומאיימת, אבל כשהיא באה- היא הכי מרגשת. היא מגבשת את עצמה תוך כדי כתיבה, רק הקפיצה למים היא המפחידה...
ברגעים קשים אני נזכרת שיש לי שלושה אמנים נהדרים שנושפים לי בגב, וגם אם התזה שלי לא תהיה חשובה כל כך כמו מחקר רפואי חדש על איזה תרופה איזוטרית, או פיתוח טכנולוגי של עוד איזה טלפון (שיעשה אותנו חולים ויגרום לרופאים מהמשפט הקודם להמציא עוד תרופה שתרפא את המחלה שהטלפון עשה לנו) היא תעשה טוב לשלושת האמנים הנהדרים שאני עובדת איתם, כי אם משהו אצליהם השתנה, אז וודאי משהו קטן תרמתי לעולם. ואחרי הכל, היא תעשה טוב לי, שגם זה משהו בעולם. אם אצליח להבין למה כבר שנים אני כותבת למרות שבתוכי אני עוד רוצה לצייר...

חווה

הפיתוי

ועוד עבודה נוספת של בולג. אהובה עלי במיוחד. מדובר ברישום מהיר של אשה הנשענת על קיר ומחזיקה בידה תפוח.

אחת מתוך סדרה של עבודות גדולות ממדים, העוסקות בדמויות קשות, מתעתעות, מעוררות ספק. העבודות נעשות במהירות ובמריחות צבע מהירות על גבי הבד. בולג יוצר את הדמות שלו דרך גריעה בצבע כאילו היה חומר שהוא אוסף מתוך הבד. 

התוצאה מרהיבה ומעניינת, והדמויות ממש יוצאות מתוך התמונה, יחד עם קנה המידה האנושי של הדמויות (כמעט אחד לאחד) נוצרת חוויה שבה הדמות מביטה באופן ישיר אל הצופה, ולא מפחדת ממנה. היא נוכחת כמו עוד בנאדם בחדר ומייצרת איתו דיאלוג של שווה בין שווים. 

חווה של נתנאל היא חווה מאתגרת. היא לא יפה מידי ולא מכוערת מידי, היא לא רגשנית מידי אבל גם לא לגמרי מאופקת. 

היא מצליחה איכשהוא להיות מאוד אנושית ויומיומית, כך שכל אדם פשוט יוכל להזדהות איתה. קצת כמו לקום עם שיער מבולגן בבוקר ולהיזכר שאנחנו בסך הכל בני אדם. לפעמים טיפשים. לפעמים עם טעויות. 

זה מזכיר לי מדרש ששמעתי עליו:

"ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל"

על הפסוק הזה יש מדרש בבראשית רבא.
מדרש שעוסק בבגידה ופיתוי, ובהשלכות מרחיקות הלכת של הפרת האמון בין איש ואישה. מה שמעניין הוא שאנחנו רגילים לראות את הסיפור כבגידה באלוהים, אבל בראשית רבא מלמד אותנו שאולי החטא טמון דווקא בפיתוי שבו האישה נמצאת ובהשלכות החמורות שהיא גוררת עימה כשהיא בוגדת בבעלה. קריאה מחודשת במדרש מעוררת בי כמה תובנות חדשות:

"לשואלת חומץ שנכנסה אצל אשתו של חבר. אטיה לה.. מה בעלך עושה עמך. אמרה לה. כל טוב הוא עושה עמי.  חוץ מחבית זו שהיא מלאה נחשים ועקרבים שאינו משליטני עליה. אמרה לה. כל קוזמיקון שלו שם היא. ומבקש לישא אשה אחרת וליתן אותה לה, מה עשתה הושיטה ידה לתוכה. התחילו מנשכות אותה. כיון שבא בעלה שמע קולה מצווחת. אמר לה. שמא באותה חבית נגעת.  כך אמר הקב״ה לאדם הראשון. (בראשית ג׳) המן העץ אשר צוית־ך וגוי: ויאמר האדם וגו׳. (בראשית  רבא י"ט) 

חווה של נתנאל בולג, מריחות שמן על בד 

שואלת חומץ (דבר שהיה מקובל באותה תקופה) נכנסת לשכנתה ודופקת בדלת. פותחת האישה, לבד בבית. דוחפת השכנה את האף שלה פנימה ושואלת: "מה זה"? "זה" עונה האשה, "זה ארגז תכשיטים מיוחד של בעלי". אז למה את לא עונדת אותם? שואלת השכנה, "לא.. לא טוב לכם ביחד? דווקא הוא בעל מקסים שמעתי.." חושבת האשה ואומרת לה:" הוא בעל מקסים. דואג לי ומפנק, עובד קשה ולומד תורה". "אז למה אין לך תכשיטים" שואלת השכנה, והיא עונה: "כל מה שיש לו נתן לי, אבל ביקש בארגז הזה את לא נוגעת". "טיפשה" אמרה השכנה. הוא נותן את זה לאישה אחרת". יצאה והלכה. 

חשש נכנס בליבה של האשה, אולי זה נכון? מה עשתה, הלכה לחדר השינה, פתחה את התיבה ומדדה את התכשיטים. שמעה רעש בדלת, ידעה שבעלה נכנס, מהר ניסתה להוריד את התכשיט אך הוא נתקע לה ביד ולא הצליחה למושכו. נכנס בעלה בדלת וראה שהיא מסתבכת ונסערת. שאל אותה, מדוע לא שמעת לי. לו היית שומעת, את כל התיבה היית מקבלת, ברגשי אהבה ואמון שאינם יודעים גבול. כעת, איך אוכל לדעת שאינך בוגדת בי כשאני יוצא מפתח הדלת? 

חווה

חווה של נתנאל בולג היא חווה שאחרי החטא. כך זה מרגיש לזהות שהתפתית למה שלא היית אמור. ידעת שזה לא טוב לך ובכל זאת, לא יכולת להפסיק.

יאוש וריקנות ממלאים אותך ואת מבקשת שלא להסתכל.

אחרי שחטאת בראיה, כל מה שאתה רוצה זה שלא יראו אותך, ושלא תראי 

בחזרה. 

אחרי מות

למה ההנאה הופכת כל כך מהר לחטא שאנו מצטערים עליו ומפחדים ממנו עד כדי מניעה? מהו הגבול הדק שבין עונג לחטא.

מהי מציאות של חטא? יש משהו נוצרי בחרדה הזו מלחטוא. המיניות בתורה היא דווקא חיובית יותר. 

לא מאיימת. ובכל זאת נדמה שאנו מאויימים כל כך מהמיניות של עצמנו. מהסוד שמסתתר שם. ומהפחד להרוס את החברה עם יצרים שמשתלטים עלינו. אולי הגיע הזמן לקבל את היצרים שלנו כחלק מאיתנו. להפסיק לחנוק אותם. או להחביא אותם מתחת לשטיח, הם רק יתרבו ויטרידו אותנו הרבה יותר. אז למה לא לתת להם את הכבוד המגיע להם? את קודש הקודשים עצמו- גילוי היצר הוא חלק מהפחד שלנו במיוחד כאנשים דתיים. בין אם נמנעים מאמנות בגלל העיסוק שלו בגוף (כמו ציור בעירום) ובין אם מתייחסים לתהליך היצירה עצמה כיציאה משליטה של פחדים, יצרים ורגשות. כך או כך יש בזה דבר מאיים. אז אולי כדי להרגיע, נזכיר שעם ישראל ואלוהיו נמשלים ליחסים שבין גבר לאישה. ובתוך הארון שבתוך המקדש שנמצא במקום הקדוש ביותר ליהודים, לא נמצא פסל של אלוהים, כמו בדרך כלל במקדשים של אחרים, אלא זוג אוהבים, שעושים את מה שעושים. וזה כשלעצמו נותן לי תקווה, שאולי יום אחד, נפסיק לפחד מזה, ונתחיל לחיות. ונלמד שאהבה זו שאנו מעניקים זו לזה וזה לזו היא הדבר הקדוש ביותר.

מילים

"יש דברים שלא עובדים ביחד.
אי אפשר ללבוש חולצת משבצות עם פסים... יהדות ואמנות, אי אפשר לשים באותו חדר. טקסטים, לא משכנעים אותי יותר. תנו לי צבע, תנו לי גוף, תנו לי את חווית ההתבוננות, את המתח של כיצד לבצע את זה. את השאלות שעולות (כמו ח.ה.) כיצד גורמים לבני אדם להרגיש.. מהי האיכות המדוייקת של הטיול הנעים של שבת בערב. איכות ששישה ימים אני רודף לצייר...
אמנים לא מתעסקים כל כך בהשלכות המוסריות והחברתיות של העבודות שלהם. הם מונעים מסקרנות, הם ילדים שמפרקים צעצועים לחדוות הפירוק, או כדי להרכיב את זה אחרת כך שזה יהיה מעניין יותר, ולא בהכרח טוב יותר... להלכה אין מה לומר בסיפור הזה, כי היא לא מבינה את המוטיבציות של הפועלים בו...

לא פעם שמעתי מהרבנים שלי רמיזות שונות על הסיבות בגללם בחורי ישיבות חוזרים בשאלה, רמיזות המטילות ספק בטהרה התאורטית של הספקות הרוחניים שלהם. לשם שינוי אני לא מתכוון לדחות את הטענות האלה, על אף המניפולטיביות שלהן. דיני הצניעות על הסתעפויותיהן, לא מביאות בחשבון את החוויה המינית האנושית. הן לא מכילות את הקושי לייצר אינטראקציה נינוחה כשהמתח המיני משתולל... השולחן ערוך לא מביא בחשבון חיפוש אחר דימוי גוף חיובי. מבחינתו שתלך בכתפיים מכווצות, שתפחד ממגע, שלא תביט בגוף שלך, רק שלא תאונן. 

...לא חייבים כמובן שהכל יהיה גלוי. כמו יהודים טובים לאורך כל הדורות, גם אני יכול לעשות את העברות שלי בלי שהשכנים ישימו לב. אבל אני אדור בכפיפה אחת עם הכחשה ורגשות אשמה, והדימוי החברתי שלי הוא בעיקר מחסום בפני עבודת ה'. איך היו אומרים בקוצק, עברות עושים מעל השולחן, מצוות מתחת לכיסא. אני רוצה להאמין שהדרך שבה אני חי מבקשת להנכיח תפיסת עולם שיש בה עומק של החיים... כדי לחבר בין אמנות ליהדות צריך שיהיו דתיים שיתעסקו בטוטאליות באמנות"...

את המשך הדברים אפשר לקרוא בבלוג של נתנאל "רשמים עדינים" http://netanelbollag.wordpress.com/

למה אני אוהבת את בולג?
כי הוא לא מפחד להיות בשני מקומות במקביל. יהודי טוב. ואמן טוב. וכאלה חסרים הרבה.
אני פוגשת לעיתים אמנים שלא מוותרים על המוסר המקצועי שלהם, ובתמורה מוותרים קצת על הזהות היהודית (שעדיין מעוררת חלחלה בקרב אמנים רבים). ומן הצד השני, לא מעט אמנים שנאלצים לעשות ויתורים מקצועיים לטובת האמונה הדתית, שאמנם נחשבת "תורת חיים" אבל רק אם אתה לא אמן. ובטח לא אמן פלסטי, שם מסתבר, אתה צריך לבחור בין "תורה" ל"חיים", וזו כמובן לא בחירה פשוטה.
בולג מצליח לשלב בעבודתו (ויהיו כאלה שיסתרו אותי) נאמנות למסורת, אהבה לתורה ושמירה על הערכים שלה, יחד עם מחוייבות פנימית לעשייה האמנותית תוך הבנה של השיח המקומי והעכשווי. (גם כאן יהיו כאלה שיסתרו אותי, אבל זה בסדר).

בימים אלה נרקמת לה קומה חדשה של אמנות ישראלית, שאינה מרגישה נפרדת מהעבר היהודי שלה, ורואה אותה כחלק ממרקם החיים. גם הגלותיות שבה נפרדת אט אט ומתגלה שכבה חדשה של אמנות ישראלית מפתיעה ומרגשת.
בולג עוד יגיע רחוק ותזכרו שאני כבר אמרתי את זה.


#1 גמרא

גמרא מפורקת, נתנאל בולג, 2013

#2 גמרא

מימין לשמאל: פרט גמרא מפורקת, פרט דפי גמרא מודבקים על דיקט. נתנאל בולג, 2013

בולג, אמן, ירושלמי, סטודנט בבצלאל במחלקה לאמנות, ומעביר סדנת רישום רחוב בבצלאל.

מקום

ושוב אני לוקחת אתכם לירושלים. הפעם לתערוכה קטנה ושמה "מקום".
הדבר הכי מוזר בתערוכה הזאת הוא שבעצם אין שם מקום.
"מקום" הוא שמה של תערוכה חדשה מבית "סטודיו משלך". מיזם שתומך ומקדם אמניות דתיות צעירות. סטודיו משלך הוא סטודיו שמתפקד כחלל גלריה וכפלטפורמה להצגת עבודות.

המושג מקום מסקרן אותי. יש בו משהו רוחני מאוד. אך גם גשמי להחריד. שמו של אלוהים נקרא מקום. אך המדרש מוסיף: "כי הוא מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו" (בראשית רבה סח ט).
בספרו של האנתרופולוג זלי גורביץ' "על המקום" בהוצאת עם עובד, העוסק בשאלת המקום הישראלית, ישנו דיון מעניין על שאלה זו, עד כמה אנו "מקומיים", ועד כמה אנו "נצחיים".מושגים שלכאורה סותרים זה את זה. נדמה שאין עם שמתעסק בשאלת המקום שלו יותר מאיתנו, מסוכסך ומאוהב במקום שלו. הרוחני והגשמי. מתפלל אל המקום הקדוש, אך לא ממש מסוגל או יכול לגעת בו.

"בארץ, המקום לא במקום. לא רק שקיימת אי נוחות, כעס, וביקורת נוקבת על היבט זה או אחר של העולם הישראלי, אלא יש גם אי נחת ואי השלמה עם עצם המקומיות היהודית" (פתח דבר, על המקום, זלי גורביץ', עם עובד)

ציטוט זה מתוך ספרו של גורביץ' מתאר בצורה היפה ביותר את תמצית הסכסוך הפנימי שלנו, עם עצמנו.
אני רוצה שוב לחזור ולהתבונן בתערוכה הקטנה ושמה מקום, שבעצם לא היה בה מקום. קודם כל משום שחלל התערוכה היה קטן מאוד. ממש חדרון צר. אותו חדרון נמצא בתוך מבנה שעניינו "מקום" למעצבים (ולא לאמנות).מקום מקסים ברחוב בצלאל בלב העיר. בית קפה חייכני ומאיר נמצא בכניסה וגלריות קטנות של מעצבים צעירים מקבל את פניך.
החדרון נמצא בין חללי המעצבים. כשנכנסים לתוך חדרון התצוגה, תלויות היצירות סביב הקירות. הקירבה הרבה של היצירות זו לזו, שכל אחת מהן מעולם אחר, ובשפה שונה, לטעמי קצת מעיקה ונותנת תחושה של חוסר מקום.

אינני רוצה לחוות את דעתי האישית על כל יצירה. אני משאירה לכם את העבודה.
אתייחס בכל זאת ליצירה אחת שאהבתי במיוחד והיא "בני ברק" של רננה שלמון. רננה מכירה את בני ברק מקרוב. אחרת לא הייתי יכולה לצייר כזאת יצירה :) וכמי שחווה את בני ברק מקרוב בימים אלה, לא יכולה שלא להזדהות ולחייך למראה הקולאז' הצבעוני, אך המונוכרומטי, עמוס ואורבאני, סלאמסי ועליז שרננה יצרה. המזגנים, דודי השמש והמרפסות כל כך מדברות את שפת העיר, תוספת בניה לא חוקית, ומרפסת סוכה עצמאית ואף לא עציץ אחד.. זו העיר שלי.
גם מבחינה אמנותית, העבודה לא נופלת בעיני כלל. אינני יודעת אם נעשו ניסיונות נוספים בסדרה, אך המקצבים, והיחס בין המופשט לריאליסטי עובדים יפה מאוד בעבודה, ומשדרים את המסר שרננה מעבירה, הקצב של העיר עצמה.

בני ברק, שמן על בד, 80X100 ס"מ רננה סלמון צילום ועריכה: חן הורק

עבודה נוספת שמשכה את תשומת ליבי הייתה בית מונף 2, של אפרת יוקל. גם היא בני ברקית (בעברה), יש לציין.
הדימוי החזק, והצבעוניות המושכת מדברים בעד עצמם. ביצירה אנו רואים בית, יותר נכון קראוון, מונף אל על על ידי מנוף, בתוך שדה פתוח, מואר ושמשי. הניגוד בין חווית הניתוק לבין האור והשדה הצהוב חזקים, אך לא מורגשים ביצירה הקטנה, שמונחת לה בשלווה על הקיר. אילולא היינו יודעים שמדובר בניתוק, היה אפשר לחשוב שהמנוף גם מניח את הקראוון בשדה של שום מקום. ושוב, המשחק בין המקום ללא מקום. הבית- סגור. השדה פתוח. ואף אחד מהם לא מהווה מקום. הקראוון מרחף באויר, נתלש ממקומו. אך האם הוא בכלל נמצא במקום ששייך לו? תמיד חשבתי שקראוונים הם בחירה עיצובית גרועה מאוד שלא משרתת את מפעל ההתנחלויות. איך אוכל להשתכנע שהקרקע הזאת שייכת לאדם ש"מניח" את הבית שלו, שמגיע במכולה, ויכול היה להיות בכל מקום? לכאורה זהו מפעל התנחלות, אך בבסיסו הוא לא יותר מגישה מודרנית מערבית לתפיסת מגורים. אותו אדם אוניברסאלי לא מקומי, שיכול לגור ולהיות בכל מקום. אם הייתי מתנחלת, הייתי בוחרת בבית שנאחז בקרקע ולא זז ממנו אפילו אם שופלים מנסים להוריד אותו. אבל אני בני ברקית, וכאן לא מפנים כל כך מהר.

בית מונף 2, פסטל על עץ, 30X40 ס"מ אפרת יוקל. צילום ועריכה: חן הורק

לא אשלח אתכם לירושלים רק עבור תערוכה זו. אך אם אתם מזדמנים למקום- לכו לראות.
חג שמח :)

גישות שונות בשדה האמנות

על נחמה גולן ואמנות יהודית

עבודותיה של נחמה גולן מתאפיינות בניסיונות חלוציים ליצור יצירה יהודית.
גולן חוזרת בתשובה, כמו רבים וטובים מאמני ישראל, בעיקר בתחום המוזיקה, בחרה גולן להתמודד עם המתח הצפוי למי בוחר לעסוק באמנות, על אף ולמרות היותו דתי.
למה זה מוזר?
כי דתיים לא עוסקים באמנות.
אתם יכולים להתנפל עליי, אבל לא תשכנעו אותי שבבסיסה של ההגמוניה הממסדית הדתית מישהו חושב שאמנות זה חשוב.
אמנות היא קישוט נחמד, תעסוקה טובה לבנות שתים-עשרה או לנשים בפנסיה שעושות סבוניות. אבל מקצוע? עיסוק מכובד? לא בבית מדרשנו.

הרב קוק נהג לומר שהאמנות מזקקת את התורה. שהיא כלי נהדר, ושאמן רגיש יכול להאיר פינות אפלות שהשכל לא יכול להם, אבל לימים ערכו מחדש את תורתו כך שהדיבור המרכזי יעסוק בתורה ולא באמנות (להרחבה ראה "עולות ראיה").

ואני לא מבינה, תקראו לי תמימה, למה קבוצה שמאמינה ב"תורה" ו"עבודה" דוחה את היצירה. אני מבינה חרדים. אני לא מבינה אותנו. אני מתכוונת, דתיים- לאומיים. אם הדת היא חלק מהחיים, אז למה לא ליצור? ראיתם פעם ילדים בני 3-4-5 יושבים לצייר? הם לא מתלבטים אם זה נכון, בשבילם זו הדרך הבסיסית לתקשר, להעביר מסרים, לבטא רעיונות ומחשבות.


אז מתי נהיה מוקצה כל הסיפור הזה?
אולי זה התחיל אי שם בסביבות המאה התשע עשרה. זרמים חילוניים חלחלו לעולם האירופאי ויצרו שבר במבנה החברתי. גם העולם היהודי נפגע ואיבד רבים מלומדיו לטובת תרבות המערב החדשה והמתפתחת. השכלה וחילון יצרו שבר גם בעולם האמנות, ותנועות חדשות התבססו כתנועות שלא משרתות את הדת. נקודת מפנה שיצרה שני מצבים. האחד, איפשרה ליהודים לעסוק באמנות. שתיים, אפשרה ליהודים לעסוק באמנות. האחד היה טוב, השני רע.
טוב, כי עד אז האמנות סבבה סביב הנצרות ויהודי לא הורשה/יכל לעסוק בה. ונאלץ להסתפק ב"יודאייקה". אולי כיצירה זה מרשים, אבל כסטטוס תעסוקתי שמאפשר לאמן להיות מוערך בקהילה זה לא קרה. ורע, כי זה הוציא החוצה מהקהילה יוצרים שעד אז הסתפקו בעבודות כפיים (קרי: אומנות במובן של ביצוע) ואלה נפתחו לתרבות רעה.

עד כאן ההיסטוריה, אבל הדפוס החברתי של אותם אמני שוליים נשאר כשהיה בעיירה באירופה.
זה נכון שהחברה החילונית, בעיקר זו העוסקת באמנות הצליחה לנתק את עצמה מעולם השיח היהודי, ולא רק זאת, אלא שאף טשטשה את הקשר שלה למקורות, למקום ולזמן. אולי בשביל להיות חלק מהקהילה הבינלאומית?
קל להיות יוצר חילוני. אולי זה קשה כלכלית, אבל לפחות כבר אין צורך לשכנע את המשוכנעים שאמנות הוא עיסוק.

אמן דתי (או מסורתי, אבל עליהם לא נדבר הפעם) לעומת זאת צריך לפרוץ כמה גדרות בשביל לעשות זאת, וכאן בעיניי הוא עונה על הדפוס של האמנים ש"יצאו" לשוליים. כי מה לעשות, בשלב מסויים הוא יצטרך לבחור: האמנות שלו, או שמירת הדפוסים החברתיים. אם הוא אמן טוב, הוא כנראה יבחר לשרת את עצמו.


כאן אנחנו פוגשים את גולן.
גולן שעברה תהליך תשובה לפני יותר מעשרים שנה מתארת תהליך דומה של התמודדות עם הטקסטים הדתיים ועם החברה הדתית המאפשרת/ לא מאפשרת לה ליצור. במבט ראשון נראה שאין שום בעיה, צרי! זו עבודת השם, יאמרו לה אם הייתה עכשיו לומדת באולפנא. הרי לשם כך נוצרת. אבל בגבולות הדת. והם לא יודעים שכל מטרתה של האמנות הפוסט מודרנית היא דווקא לפרוץ אותם.
גולן היא אולי אישה דתיה. אך בעיניי, היא אמנית חילונית. היצירות שלה מדברות בשפה חזותית מוכרת והדגמים שלה מבוססי ידע חילוני נצבר. היא יודעת ומכירה את עולם האמנות הכללי והדימויים שהיא יוצרת הם איזכורים מושכלים של תולדות האמנות. נושא היצירה אולי שונה, ומעלה את המתח, אך מבנה העבודה? אין בו שום חדש. וזאת אולי הסיבה שהיא מצליחה להופיע, להציג, ולהיכנס לפינתיאון של האמנות הישראלית. ועוד הגדילה ונכנסה לעולם התוכן של יצירות ישראליות לבגרות, שאת זה, אם אינך מבין את השפה, לא תוכל לעשות.

 שתלכי בדרכים טובות, 2003, דפי גמרא מצולמים מתוך מסכת קידושין (לא רדי מייד) 

נחמה גולן, אשת חיל, 2004, מתוך המיצב "אהל משלה", הגלריה האחרת, מכללת תלפיות

נחמה גולן, ספר נשים, צילום מעובד במחשב, 2000

על מיתוג ואמנות פוסט מודרנית

יש דבר אחד טוב באמנות המושגית היא הקדימה את הדור בכמה שלבים.
יש בה אמת. ובניגוד לגישות שיווק פופולריות בשוק היום, אני מוצאת שהיא מחפשת את העיקר.
אפרוס בפניכם את הגישה המותגית החדשה אל מול הגישה של האמנות המושגית, ונראה מה עומד בבסיסה של כל אחת מהן. וזה לכבוד פורים. על הסתרות ומסכות...

מיתוג
אז כולכם יודעים היום שבלי "מיתוג" טוב עסק לא יצליח. כל מעצב גרפי (גם אני) יאמר לכם את זה. "הלוגו הוא הפנים של החברה שלכם", מיתוג הוא שפה גרפית ייחודית המספרת את הסיפור של החברה/ העסק במילים/ צורות / צבעים ומייחדת אתכם בעולם של חברות מתחרות רבות. התפוח של אפל, הוי של נייקי, והF של פייסבוק, כולם מספרים את הסיפור של החברה.
אולם בניגוד לגישה החזותית, שהגיע לטעמי מיוון העתיקה, אנו מוצאים בגלריות המציגות אמנות משלושים השנים האחרונות* יצירות ששמות בצד את החזותיות והאסתטיקה ומתמקדות במהות. ומה שהכי מוזר הוא שמדובר באמנות.
ואם תחשבו על זה, השיווק הוא החצנת המהות, עניינו למכור. אבל השוק היום כל כך עסוק ב"למכור" שהוא שוכח שמטרתו הראשונה היא ליצור. וזה, בכלל לא עניין של יופי. אלא של מהות. איפכא מסתברא, אנו מבינים שיש כאן טעות. דבר והיפוכו. האמנות עושה מהות, והתעשיה עושה דימוי. יצא שקנינו מסכות והתבוננו בגולם.

מישוג
נרחיב קצת בעניין האמנות.
מה שהניע את האמנים הפוסט- מודרניים, או בשמם המלא- האמנים המושגיים, היה לחפש את מהות הדבר. ולא את הצורה החיצונית שלו. לבקש למצוא רעיון ולאתגר את הצופה בפענוח הקודקס. זה סוג של חידת היגיון, אם הבנתי נכון את הדברים. עולם האמנות עובר שרשורים רבים של סימבוליקה עד שהיה צורך לדבר במילים פשוטות. האמנות המושגית הפשיטה את עצמה מחיצוניותה של האמנות לאורך הדורות ובחרה לדבר על הדבר עצמו, ללא צורך במתווכים.
יש שלא מבינים אותה. מודה, גם אני. יש, ובצדק, חושבים שהיא מכוערת. אבל האמת ערומה. וטוב שכך. גם אנחנו לא הכי יפים כשאנחנו קמים בבוקר, ובכל זאת, זה עדיין אנחנו.

גופמן* אומר שהאדם מנהל את חייו כעל בימת תיאטרון, הוא לובש מסכה והיא הדימוי האידאלי בעיניו של עצמו, הוא מציג עבור החברה (ולעיתים גם כשהוא לבד בחדר) את "עצמו האידאלי". נדמה שעניין המיתוג לוקח אותנו צעד אחד קדימה בעניין הזה, ובמובן מסויים חברות (במובן העסק) מאמינות למיתוג של עצמן. ה"דימוי" שהן בוחרות לייצג כל כך חזק, שהן שוכחות את אופיין האמיתי, את יכולותיהן, או מגרעותיהן. אין הן יותר מפעל שמומצא בידי בני אדם או מנוהל בידיהן, אלא מקדש יווני שבו שולטים אלים. וכל אחד בוחר את האל שלו, את הצבע ואת הדמות, ו"חי" את התחושה שהוא מה שהוא מייצג. הזוי ככל שזה יראה, אנו גם נוטים להאמין לזה. כי הרי רוב בני האדם יסתפקו במסיכה של פניו של האחר, ולא תמיד יטריחו עצמם להוריד אותה או לחשוב מה יש מתחתיה.  טוב, מתחת יש הרבה דברים, לפעמים הם טובים יותר מהמיתוג עצמו.. אבל חשוב לזכור- מיתוג הוא רק מיתוג ולא יותר מזה.

לא שמיתוג הוא לא דבר חשוב. גם העולם שלנו בנוי מהסתרות. ה"עולם" בעברית, הוא "העלם". רב הנסתר על הגלוי. החשוב הוא שיהיה משחק הוגן בין השניים. הגלוי מציג את הנסתר, או מסתיר אותו בהתאם לצורך. אנו חושפים או מסתירים, ויוצרים דו שיח בין החוץ לפנים. יש לקחת את החזות החיצונית ולייחס לה את הכבוד הראוי לה, כפי שיש לעשות זאת עם הפנים. לצערי, שכחנו את שניהם. והנה מצבים של הטיה קיצונית, האחד לעולם חיצוני ושטחי, בו בוחרים להשקיע את כל האנרגיה במה שנראה לעין. זה נגמר בבוטוקס. וזה חסר עומק, עניין ותוכן. ומן הצד השני עולם שעוסק במושג, בפנימיות, אך מוציא אותו לראווה כמו נאון חזק מידי על איברים פנימיים. זה יוצא מגעיל. ומחלל את הקודש.


פנים
אז אני מחפשת אמנות חדשה, שהיא מעבר למילים. שעדיין לא חשפו אותה. מודה, הייתי רוצה לעשות אותה, אבל אני עדיין לא יודעת איך.. איך שומרים על האיזון בין החוץ לפנים, איך מציגים מציאות חיצונית שהולמת את המציאות הפנימית בלי לשקר לסביבה ולשקר לעצמנו, בלי לחשוף את מגרעותינו ולהציג אותן בבוטות עד כדי שנאה עצמית.. אני מחפשת מסיכה טובה ואמיתית שמראה את הפנים היפות שלי, הפנימיות האמיתית. (ושוב העברית החכמה שיצרה את המושג פנים) מן הפנים ומן החוץ.

* בחו"ל אנו מוצאים אמנות מושגית כבר בראשית המאה הקודמת, עם ה"מזרקה" של מרסל דושאן ב1917, אולם החדירה של השפה הגיע לארץ מאוחר יותר, לאחר שהשפה המופשטת ירדה ממרכז הבמה. 
* ארווינג גופמן- סוציולוג אמריקאי, כתב את הספר " הצגת העצמי בחיי היומיום" ורואה באדם כמשחק בתפקיד עצמו מול החברה. 


אז מה דעתכם על "תחרות" המיתוג החדשה של כנסת ישראל?
http://knessetlogo.gov.il/
כתבו לי.

מיכל נאמן 1976 אוסף מוזיאון ישראל (מאתר ויקיפדיה)

אז מה זה כן?