גישות שונות בשדה האמנות

על נחמה גולן ואמנות יהודית

עבודותיה של נחמה גולן מתאפיינות בניסיונות חלוציים ליצור יצירה יהודית.
גולן חוזרת בתשובה, כמו רבים וטובים מאמני ישראל, בעיקר בתחום המוזיקה, בחרה גולן להתמודד עם המתח הצפוי למי בוחר לעסוק באמנות, על אף ולמרות היותו דתי.
למה זה מוזר?
כי דתיים לא עוסקים באמנות.
אתם יכולים להתנפל עליי, אבל לא תשכנעו אותי שבבסיסה של ההגמוניה הממסדית הדתית מישהו חושב שאמנות זה חשוב.
אמנות היא קישוט נחמד, תעסוקה טובה לבנות שתים-עשרה או לנשים בפנסיה שעושות סבוניות. אבל מקצוע? עיסוק מכובד? לא בבית מדרשנו.

הרב קוק נהג לומר שהאמנות מזקקת את התורה. שהיא כלי נהדר, ושאמן רגיש יכול להאיר פינות אפלות שהשכל לא יכול להם, אבל לימים ערכו מחדש את תורתו כך שהדיבור המרכזי יעסוק בתורה ולא באמנות (להרחבה ראה "עולות ראיה").

ואני לא מבינה, תקראו לי תמימה, למה קבוצה שמאמינה ב"תורה" ו"עבודה" דוחה את היצירה. אני מבינה חרדים. אני לא מבינה אותנו. אני מתכוונת, דתיים- לאומיים. אם הדת היא חלק מהחיים, אז למה לא ליצור? ראיתם פעם ילדים בני 3-4-5 יושבים לצייר? הם לא מתלבטים אם זה נכון, בשבילם זו הדרך הבסיסית לתקשר, להעביר מסרים, לבטא רעיונות ומחשבות.


אז מתי נהיה מוקצה כל הסיפור הזה?
אולי זה התחיל אי שם בסביבות המאה התשע עשרה. זרמים חילוניים חלחלו לעולם האירופאי ויצרו שבר במבנה החברתי. גם העולם היהודי נפגע ואיבד רבים מלומדיו לטובת תרבות המערב החדשה והמתפתחת. השכלה וחילון יצרו שבר גם בעולם האמנות, ותנועות חדשות התבססו כתנועות שלא משרתות את הדת. נקודת מפנה שיצרה שני מצבים. האחד, איפשרה ליהודים לעסוק באמנות. שתיים, אפשרה ליהודים לעסוק באמנות. האחד היה טוב, השני רע.
טוב, כי עד אז האמנות סבבה סביב הנצרות ויהודי לא הורשה/יכל לעסוק בה. ונאלץ להסתפק ב"יודאייקה". אולי כיצירה זה מרשים, אבל כסטטוס תעסוקתי שמאפשר לאמן להיות מוערך בקהילה זה לא קרה. ורע, כי זה הוציא החוצה מהקהילה יוצרים שעד אז הסתפקו בעבודות כפיים (קרי: אומנות במובן של ביצוע) ואלה נפתחו לתרבות רעה.

עד כאן ההיסטוריה, אבל הדפוס החברתי של אותם אמני שוליים נשאר כשהיה בעיירה באירופה.
זה נכון שהחברה החילונית, בעיקר זו העוסקת באמנות הצליחה לנתק את עצמה מעולם השיח היהודי, ולא רק זאת, אלא שאף טשטשה את הקשר שלה למקורות, למקום ולזמן. אולי בשביל להיות חלק מהקהילה הבינלאומית?
קל להיות יוצר חילוני. אולי זה קשה כלכלית, אבל לפחות כבר אין צורך לשכנע את המשוכנעים שאמנות הוא עיסוק.

אמן דתי (או מסורתי, אבל עליהם לא נדבר הפעם) לעומת זאת צריך לפרוץ כמה גדרות בשביל לעשות זאת, וכאן בעיניי הוא עונה על הדפוס של האמנים ש"יצאו" לשוליים. כי מה לעשות, בשלב מסויים הוא יצטרך לבחור: האמנות שלו, או שמירת הדפוסים החברתיים. אם הוא אמן טוב, הוא כנראה יבחר לשרת את עצמו.


כאן אנחנו פוגשים את גולן.
גולן שעברה תהליך תשובה לפני יותר מעשרים שנה מתארת תהליך דומה של התמודדות עם הטקסטים הדתיים ועם החברה הדתית המאפשרת/ לא מאפשרת לה ליצור. במבט ראשון נראה שאין שום בעיה, צרי! זו עבודת השם, יאמרו לה אם הייתה עכשיו לומדת באולפנא. הרי לשם כך נוצרת. אבל בגבולות הדת. והם לא יודעים שכל מטרתה של האמנות הפוסט מודרנית היא דווקא לפרוץ אותם.
גולן היא אולי אישה דתיה. אך בעיניי, היא אמנית חילונית. היצירות שלה מדברות בשפה חזותית מוכרת והדגמים שלה מבוססי ידע חילוני נצבר. היא יודעת ומכירה את עולם האמנות הכללי והדימויים שהיא יוצרת הם איזכורים מושכלים של תולדות האמנות. נושא היצירה אולי שונה, ומעלה את המתח, אך מבנה העבודה? אין בו שום חדש. וזאת אולי הסיבה שהיא מצליחה להופיע, להציג, ולהיכנס לפינתיאון של האמנות הישראלית. ועוד הגדילה ונכנסה לעולם התוכן של יצירות ישראליות לבגרות, שאת זה, אם אינך מבין את השפה, לא תוכל לעשות.

 שתלכי בדרכים טובות, 2003, דפי גמרא מצולמים מתוך מסכת קידושין (לא רדי מייד) 

נחמה גולן, אשת חיל, 2004, מתוך המיצב "אהל משלה", הגלריה האחרת, מכללת תלפיות

נחמה גולן, ספר נשים, צילום מעובד במחשב, 2000