1.10.2015

הביאנלה לאמנות יהודית עכשווית - חלק 2



עכשיו אפשר להתפנות לבחון את הביאנלה בעיניים ביקורתיות.
עצם קיומה של הביאנלה היא כבר בגדר חידוש גדול, יש שיגידו ימות המשיח (אני) ועצם הפתיחה וההתעניינות היא חשובה ודרמטית.
האמנית היקרה מהחלק הקודם ציינה בפני ששיקולי סגנון ומה בדיוק הדבר הזה מייצג עמדו לנגד עיניהם כשתהו האם ועד כמה להשתתף, אבל לפני שדנים באופי העבודה יש לציין את העובדה שעצם קיומה של התערוכה היא כבר התקדמות רבה. עצם הויכוח באיזה סגנון או אמירה צריכה הביאנלה להתמקד היא בדיוק תחילתה של מהפכה. ואם נלך רגע אחורה, אז לפני שלוש שנים לא היה פה כלום.

יום אחד כתבתי בגוגל "אמנות יהודית עכשווית". ולא מצאתי דבר. אני מבטיחה. וחשבתי שאני גאון שעליתי על השם הזה, ופתחתי בלוג ל"אמנות יהודית עכשווית". אואה, ששון ושמחה. הרגשתי שעוד שניה יורים עלי, ואני לא יודעת אם זה מכיוון ההגמוניה הדתית או מכיוון ההגמוניה האמנותית, כך או כך, הבנתי שאם אני רוצה לרכוש לי ידידים, אני חייבת לשנות את השם ומהר, עלו כמה הצעות, ולבסוף נבחר השם החביב והלא מחייב "למה דווקא" שהוא קיצור של למה דווקא אמנות, שהוא קיצור של דמה דווקא אמנות יהודית, שהוא בעצם, ניסיון לעשות אמנות יהודית עכשווית, ואם יותר מזה, אז לעשות אותה טוב, ולא רק זה, אלא להמשיך את השושלת ולהיות חלק מהשרשרת האיכותית של אמנים נפלאים שהפכו אותנו למי שאנו היום. וכן. להיות יהודים.

יש כאלה (הרב שרקי למשל) שאומרים שאי אפשר שהלכה תלך עם אמנות. פורת סלומון דיבר על זה בכתבה בהארץ בחודש האחרון, והסביר שם שאם יש מסגרת הלכתית מעליך, איך אפשר לתת לאמנות דרור? וזו הבעיה שהרבה מאוד אמנים נתקלים בה ונפגשים איתה מידי יום. בסופו של דבר, איך אפשר ליצור כשמסגרת החיים מעליך לא מאפשרת לך את זה.

אמנות יהודית עכשווית הוא ביטוי שקשה לאמנים יהודים עכשווים לחיות איתו כי הוא מתייגת אותם כמשהו בעייתי מאוד עם הקשרים סימבוליים וחברתיים שלא בטוח, וכנראה שהם לא מעוניינים להתחבא מאחוריו. הם היו רוצים להיות אמנים רגילים. אז הם יוצרים כמו אמנים רגילים והם לא מבינים שכל מה שיפה בהם הולך לאיבוד בטשטוש הזה. גם הביאנלה לאמנות יהודית עכשווית לוקה בתסמונת הזו ומנסה להידמות למגמות בולטות היום בעולם, מגמות אמריקאיות, פמיניסטיות,עכשוויות. ולמרות השיפור האדיר בהיקף התערוכה, בעומק שלה ובענין, היא עדיין לא חידוש עולמי. משום שיותר משהי אמנות יהודית עכשווית, היא אמנות עכשווית של יהודים. או יותר מדוייק. אמנות עכשווית בהשראת היהדות, וזה לא מאפשר לה להיות אמנות יהודית. כי כדי שהיא תהיה כזו היא צריכה להכיל יהודים שהם לא רק אמנים (למשל, שהרב שלי מבית הכנסת יבוא לראות אותה), או להכיל אמות מידה יהודיות (כמו ערכים מהמסורת היהודית) או לכל הפחות, לדבר בשפה של יהודים, ואחרי הכל, מי שיכנס לתערוכה יראה שהיא בסופו של דבר מדברת בשפה של אמנות. זהו נושא חשוב שאני אחזור עליו שוב ושוב, כי לדעתי זהו חומר הנפץ של היכולת לעשות אמנות יהודית. אם בכלל אפשר לעשות דבר כזה... (עוד נדון בזה).

מהסתכלות בעבודות, כל עבודה כשלעצמה עדיין טובה, מעניינת. (רובם של הדברים שראיתי, ובהחלט ניכר שיפור רב ומחשבה רבה בהעמדה והבחירה של העבודות), אבל כמכלול, איזה אמירה אמנותית מתקבלת?
בהקדמה לקטלוג של הביאנלה כותב רם עוזרי, יזם הביאנלה שהחוסר אמירה הוא מכוון, הוא מייצר פלורליזם תרבותי ומאפשר לכל אחד להגיד מהי היהדות בשבילו. אני חושבת שבשביל לייצר הד רציני וזעזוע בעולם האמנות (מה שלא יזיק לה בימים אלה) צריך לבוא עם אמירה סגנונית ברורה. כי להגיד הרבה זה כמו לא להגיד דבר.

מי שרוצה לקרוא עוד על הביאנלה יכול להיכנס לאתר שלה: http://www.jerusalembiennale.org/
והנה כתבה קצת יותר אינפורמטיבית, למי שרוצה להשלים מידע על הביאנלה http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001070655

חשוב לציין שהכתבה שלי לא באה לתת דיווח מלא על האירוע אלא רק את הפרשנות החברתית-תרבותית שלי על המתרחש במטרה לזהות מגמות חדשות ולעודד את העשייה בנושא, באופן האישי שלי.

הזריזות של הביאנלה והדיוק שלה אמנם ממצב אותה כשחקנית ראשונה בשוק האמנות היהודית העכשווית, אך חוסר האמירה הברורה שלה, ממקמת אותה כשחקנית משנה בלבד. קצת כמו אנחנו בסדר עם כל העולם, אבל איפה העוצמה שטמונה במסורת היהודית לשנות את העולם? ואיפה הניסיון לייצר סגנון אמנות שונה, פורץ דרך, מתריס ומתנגד לאמנות המקומית שכל כך לא יהודית (באופייה ובערכיה) ועושה משהו שלא קרה כאן מאז הזרמים המסעירים של המאה הקודמת. נדמה שההזדמנות לייצר משהו שונה הוחמצה על ידי מארגני ומשתתפי המיזם, ואולי, הם רק היו פה בשביל לסלול לנו את הדרך...



לפני מספר ימים ראיתי עבודה מדהימה של אוריין אורן גלסטר.
אורן- גלסטר יחד עם פורת סלומון ורונן יצחקי אצרו את אחת התערוכות בביאנלה הראשונה ב2013 והציגו בה את עבודותיהם. השבוע פגשתי אותה לצורך המחקר. הכי היה לי כיף שהיא היתה ממש נחמדה, ובכלל לא כמו שחושבים על אמניות עכשווית. והיא גם היתה ממש מעניינת. אני מקווה להקדיש לה פוסט מיוחד משלה כי היא באמת ראויה לזה.

https://vimeo.com/83422884

בואו נדבר על העבודה הזאת ועל האמנית הזאת, שכפי שאמרתי לה, בכלל לא יודעת שהיא מייצרת פה משהו שונה וחדש. ועושה להבנתי את ההיסטוריה של העם שלה. היא פשוט עושה את עצמה.
בניגוד למה שכתבתי על הביאנלה, בניסיון של האוצרים והאמנים להיות "שם", אני מרגישה שלמרות שאוריין מתכתבת עם אמנים עכשווים, היא לגמרי עושה את עצמה, ולמרות ההתכתבות הברורה היא אותנטית ואישית ועוצמתית.
ההתכנסות שלה פנימה מוציאה את המקוריות שכל כך נחוצה כאן. באופן שבו היא מגישה את הדברים, בעיסוק שלה ובדרך שלה היא מייצרת סגנון חדש, סגנון שכשיבואו לו תלמידים ומושפעים הוא יקבל הד וביטוי.

חשוב ללמוד ממנה.
אם רוצים לייצר סגנון חדש לא מספיק להתבונן החוצה, ולהעתיק, יש חשיבות רבה גם להתבוננות פנימה וליצירה של דברים חדשים ומקוריים. הדרך לעשות את זה, כך למדתי מאוריין, היא להפסיק להקשיב לכל המתרחש, ולהתבונן פנימה. לעולם הפנימי שלנו, לדימויים שנחרטו בנו ולסגנון המיוחד שלנו, ולאט לאט להוציא אותו החוצה. יש פה דרך חדשה ליצור, וזו הדרך של הגדולים. ואנגוך אם תרצו, פיקאסו, פולוק, ושאר השמות המוכרים לכם. ההתבוננות פנימה מכנסת אותנו אבל היא לא משכיחה את החוץ. היא פשוט נותנת לו אינטרפטציה אחרת. הגוף שלנו סופג דימויים מהמרחב, ומתרגם אותם לתוך עולם הערכים שלו. העיבוד הזה מייצר את השפה החדשה שאנו רוצים ליצור ומאפשר לנו לדבר באופן שונה, כך שהדי אן איי שלנו מוטבע בתוך העבודה. כך היצירה שלנו נהיית אותנטית יותר וחדשה יותר ומתאימה לרוח הזמן, ולא מחמיצה את הזמן. החיבור לציר הפנימי שלנו הוא הדרך לעשות אמנות טובה, נועזת, חדשנית, ואני מקווה שאוריין ודומים לה (ואני) יפרצו החוצה ויעשו שמות בעולם האמנות, כי יש לה ולנו את כל הסיכויים לעשות זאת.


בואו נדבר על הרצון לחזור לעיצוב, ולעשות את הדברים כמכלול שלם. כמו שהיה פעם, כשמונדריאן עשה שולחן, בית, וציור וראה בהם המחזה של אותו הדבר. גם כשאנו מדברים על יהדות, ועל חברה דתית, אנו מדברים על רעיון מאחד.

הביאנלה לאמנות יהודית עכשווית היא שלב שבדרך. שלב חשוב. מאפשר. אבל השלב הבא יהיה לחפש את הסגנון האמנותי הנכון, כזה שחיצוניותו יעיד על פנימיותו. הרי, כל הרעיון של היהדות הוא להאיר לעולם ולתת לו, ולא רק לקבל ממנו. ואם יש שוני ביהודי, הרי היא העבודה הפנימית שהיהודי עושה מהרגע שהוא קם בבוקר ועד שהוא מצחצח שיניים אזי חייבת להיות לו אמירה אמנותית בולטת. שונה. ייחודית. כפי שהוא ייחודי. אמירה שתחדש לעולם, ולא רק תיקח ממנו. סתם בשביל האיזון.



אין תגובות: