חברים שפגשו אותי הזכירו לי כמה זמן לא כתבתי. כמה זמן לא הקשבתי. כי הייתי עסוקה. בקצב החיים. בעבודה ובשגרה. בהתחלה לא ירד גשם. אחר כך רצחו חייל. אבל לא התעוררתי. אז נהיה חמסין, אבל המשכתי לרוץ ולא נתתי לעובדות לבלבל אותי. אחרי זה קרו עוד כל מיני דברים אבל ביקשתי ממש מהחיים, אם אפשר לא להפריע לי באשליות.
ואז אריק מת. פתאום הכל השתתק. וכמו בכל מוות מהותי החיים עוברים לדום. ואז שואלים את עצמנו לאן כל זה? לאן אני רץ? כמה זמן בכלל נשאר ומה יישאר. הכל נקבר בחול.   אבל אחרי זה האווירה מתרככת [כמו במלחמות] ואנחנו מוצאים את עצמנו אוהבים שוב את מה שבאמת יש לנו בחיים. והי, זה לא כסף. זה האנשים הכי קרובים.


פוסט של חנוכה יעלה בקרוב.

שבת שלום חברים.