ושוב אני לוקחת אתכם לירושלים. הפעם לתערוכה קטנה ושמה "מקום".
הדבר הכי מוזר בתערוכה הזאת הוא שבעצם אין שם מקום.
"מקום" הוא שמה של תערוכה חדשה מבית "סטודיו משלך". מיזם שתומך ומקדם אמניות דתיות צעירות. סטודיו משלך הוא סטודיו שמתפקד כחלל גלריה וכפלטפורמה להצגת עבודות.
המושג מקום מסקרן אותי. יש בו משהו רוחני מאוד. אך גם גשמי להחריד. שמו של אלוהים נקרא מקום. אך המדרש מוסיף: "כי הוא מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו" (בראשית רבה סח ט).
בספרו של האנתרופולוג זלי גורביץ' "על המקום" בהוצאת עם עובד, העוסק בשאלת המקום הישראלית, ישנו דיון מעניין על שאלה זו, עד כמה אנו "מקומיים", ועד כמה אנו "נצחיים".מושגים שלכאורה סותרים זה את זה. נדמה שאין עם שמתעסק בשאלת המקום שלו יותר מאיתנו, מסוכסך ומאוהב במקום שלו. הרוחני והגשמי. מתפלל אל המקום הקדוש, אך לא ממש מסוגל או יכול לגעת בו.
"בארץ, המקום לא במקום. לא רק שקיימת אי נוחות, כעס, וביקורת נוקבת על היבט זה או אחר של העולם הישראלי, אלא יש גם אי נחת ואי השלמה עם עצם המקומיות היהודית" (פתח דבר, על המקום, זלי גורביץ', עם עובד)
ציטוט זה מתוך ספרו של גורביץ' מתאר בצורה היפה ביותר את תמצית הסכסוך הפנימי שלנו, עם עצמנו.
אני רוצה שוב לחזור ולהתבונן בתערוכה הקטנה ושמה מקום, שבעצם לא היה בה מקום. קודם כל משום שחלל התערוכה היה קטן מאוד. ממש חדרון צר. אותו חדרון נמצא בתוך מבנה שעניינו "מקום" למעצבים (ולא לאמנות).מקום מקסים ברחוב בצלאל בלב העיר. בית קפה חייכני ומאיר נמצא בכניסה וגלריות קטנות של מעצבים צעירים מקבל את פניך.
החדרון נמצא בין חללי המעצבים. כשנכנסים לתוך חדרון התצוגה, תלויות היצירות סביב הקירות. הקירבה הרבה של היצירות זו לזו, שכל אחת מהן מעולם אחר, ובשפה שונה, לטעמי קצת מעיקה ונותנת תחושה של חוסר מקום.
אינני רוצה לחוות את דעתי האישית על כל יצירה. אני משאירה לכם את העבודה.
אתייחס בכל זאת ליצירה אחת שאהבתי במיוחד והיא "בני ברק" של רננה שלמון. רננה מכירה את בני ברק מקרוב. אחרת לא הייתי יכולה לצייר כזאת יצירה :) וכמי שחווה את בני ברק מקרוב בימים אלה, לא יכולה שלא להזדהות ולחייך למראה הקולאז' הצבעוני, אך המונוכרומטי, עמוס ואורבאני, סלאמסי ועליז שרננה יצרה. המזגנים, דודי השמש והמרפסות כל כך מדברות את שפת העיר, תוספת בניה לא חוקית, ומרפסת סוכה עצמאית ואף לא עציץ אחד.. זו העיר שלי.
גם מבחינה אמנותית, העבודה לא נופלת בעיני כלל. אינני יודעת אם נעשו ניסיונות נוספים בסדרה, אך המקצבים, והיחס בין המופשט לריאליסטי עובדים יפה מאוד בעבודה, ומשדרים את המסר שרננה מעבירה, הקצב של העיר עצמה.
 | |
|
עבודה נוספת שמשכה את תשומת ליבי הייתה בית מונף 2, של אפרת יוקל. גם היא בני ברקית (בעברה), יש לציין.
הדימוי החזק, והצבעוניות המושכת מדברים בעד עצמם. ביצירה אנו רואים בית, יותר נכון קראוון, מונף אל על על ידי מנוף, בתוך שדה פתוח, מואר ושמשי. הניגוד בין חווית הניתוק לבין האור והשדה הצהוב חזקים, אך לא מורגשים ביצירה הקטנה, שמונחת לה בשלווה על הקיר. אילולא היינו יודעים שמדובר בניתוק, היה אפשר לחשוב שהמנוף גם מניח את הקראוון בשדה של שום מקום. ושוב, המשחק בין המקום ללא מקום. הבית- סגור. השדה פתוח. ואף אחד מהם לא מהווה מקום. הקראוון מרחף באויר, נתלש ממקומו. אך האם הוא בכלל נמצא במקום ששייך לו? תמיד חשבתי שקראוונים הם בחירה עיצובית גרועה מאוד שלא משרתת את מפעל ההתנחלויות. איך אוכל להשתכנע שהקרקע הזאת שייכת לאדם ש"מניח" את הבית שלו, שמגיע במכולה, ויכול היה להיות בכל מקום? לכאורה זהו מפעל התנחלות, אך בבסיסו הוא לא יותר מגישה מודרנית מערבית לתפיסת מגורים. אותו אדם אוניברסאלי לא מקומי, שיכול לגור ולהיות בכל מקום. אם הייתי מתנחלת, הייתי בוחרת בבית שנאחז בקרקע ולא זז ממנו אפילו אם שופלים מנסים להוריד אותו. אבל אני בני ברקית, וכאן לא מפנים כל כך מהר.
 |
| בית מונף 2, פסטל על עץ, 30X40 ס"מ אפרת יוקל. צילום ועריכה: חן הורק |
לא אשלח אתכם לירושלים רק עבור תערוכה זו. אך אם אתם מזדמנים למקום- לכו לראות.
חג שמח :)
